“וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה” (שמות ז:ג)

ידועה השאלה- הרי ה’ מעניק בחירה חופשית לבני אדם, כדי שיקבלו את שכרם או, חלילה, את עונשם. לפיכך, כאשר הקב”ה הקשה את לב פרעה, הרי הוא נטל ממנו את בחירתו החופשית. מדוע, אם כן, הוא מענישו על דברים שנעשו, לכאורה, מתוך כפיה?

השל”ה הקדוש מסביר שאם פרעה היה נאלץ לשחרר את בני ישראל בגלל המכות, גם אם היה מצהיר “אתה הצדיק ואני הרשע, והקב”ה שולט בעולם”, זה היה נאמר רק כמס שפתיים.

היה צורך להקשות את ליבו, ולהענישו  באופן שהלך והחמיר, כדי שהוא לא רק יצהיר  “ה’ הוא האלוקים” בפיו, אלא שגם ירגיש ויאמין בדברים בתוך תוכו. המדרש גם אומר לנו כי מלך נינוה בזמן יונה היה פרעה מתקופת יציאת בני ישראל ממצרים, והסיבה שבזמן יונה הוא אכן ירא מה’ היתה העובדה שבהיותו במצרים הוא אכן הפנים את הלקח היטב.

הדברים  נכונים לא רק לגבי פרעה. פעמים רבות, כאשר אנו מבקשים סליחה ממישהו, הוא אמנם יאמר “סלחתי”, אבל זוהי מחילה מן השפה ולחוץ בלבד, או כזו שמאחוריה לא עומדת כוונה שלמה. הדברים נכונים לא רק לגבי ילד קטן שמכריחים אותו לומר “מצטער”. גם מבוגרים עלולים להיות מופתעים להווכח שגם לאחר שהם סלחו לאדם מסויים, כאשר הם רואים  אותו שוב, הכעס עולה כבראשונה, כרגש קמאי.זה קורה גם בתחומים אחרים של חיינו. פעמים רבות אנו אומרים ועושים דברים, וחושבים שאנחנו באמת “שם”, בעניין. לצערנו, המציאות מוכיחה שלפעמים אנו מרמים את עצמנו ואנחנו לא “שם” בכלל. המצב הזה הוא הגלות האישית שלנו, שממנה כל אחד מאיתנו צריך להוציא את עצמו באופן אישי. להיות מקובעים  בערכים ובדרך החשיבה שלנו עד כדי כך שכשמישהו מוכיח אותנו אנחנו לא מוכנים באמת לקבל את דבריו, היא היא עומקה של הגלות הזאת. בדיוק כמו פרעה, אנו גם חיים עם רמה מסוימת של הכחשה. הגאולה האמיתית שלנו תגיע רק כאשר נהיה באמת מחוברים לדברים בהם אנו מאמינים.