כאשר מישהו פוגע בנו או מרגיז אותנו, אף אם בסופו של דבר הוא מתנצל, אנחנו עדיין יכולים לחשוב לעצמנו “האם הוא לא יודע איך לבקש סליחה כראוי?” עם זאת, כאשר אנו פוגעים באחרים, אנו נוטים לחשוב שאם רק מתנצלים, קיימנו את כל מה שעלינו לעשות.

אבל האם באמת עשינו את כל מה שאנחנו צריכים לעשות? כמו בכל תחומי החיים (ולא רק בהלכה) אנחנו מקבלים את ההנחיות שלנו מהתורה, על הדרך הנכונה שבה יהודי מנהל את חייו.

הרב ירוחם לבוביץ, המשגיח בישיבת מיר, ממליץ לנו להסתכל כדוגמה על הדרך שבה יוסף הגיב לאחיו לאחר שנחשף אליהם. האחים היו עכשיו בידיו של יוסף, והוא היה יכול לעשות איתם כל מה שהיה רוצה. אפשר לחשוב כי היה מספיק שיוסף פשוט לא התהדר שהחלומות שלו התגשמו כי האחים אכן השתחוו לו. ואולי עכשיו שלכולם ברור בהחלט לגבי משמעותם של האירועים והחלומות של העבר, וכיצד יוסף צדק, והאחים טעו – באחריותם של האחים לעשות את הצעדים הראשונים להשלים עם יוסף? אבל במקום זאת לקח יוסף את הצעד הראשון וניחם אותם – לאחר שהזדהה כיוסף, הוא אפילו לא נתן לאחים הזדמנות להגיב. במקום זאת, הוא ניחם אותם מיד, כפי שהוא אומר במדרש, שבכיו של יוסף נועד לפייס את אחיו (בראשית רבה 93: 12).

יש לנו משא ומתן עם אנשים רבים בחיינו, ובאופן בלתי נמנע אנו מגיעים למצבים בהם אנו חושבים שנפגענו, ועל הפוגע להתנצל על מעשיו. אבל מה באמת עשה לנו הפוגע? האם מעשיו הביאו אותנו לשנים רבות של עבדות, התעללות וגרוש מביתנו – כמו במקרה של יוסף? הרב ירוחם אומר לנו כי סלחנות בנדיבות היא לא רק הישג יוצא דופן של צדיק, אלא שיוסף הדריך לנו כיוון לעקוב אחריו.

שנזכה ללכת בעקבות יוסף הצדיק, לנסות לפייס את אלו שמוטרדים על ידי הצער שהם גרמו לנו.

 

יש שאלה שנשאלת על ידי מפרשים רבים, “מדוע אנו לא מוצאים את מצוות הדלקת נרות חנוכה במשנה?” רק במקום אחד בענין נזיקין, כאשר אש שנדלקת מחוץ לחנות שרפה את מטענו של עובר אורח. המשנה אומרת שאם האש הגיעה מנר חנוכה, בעל החנות פטור מלשלם על הנזק, כי מותר לו להדליק נרות חנוכה מחוץ לחנותו. לי זה נראה מוזר שזה המקום היחיד המזכיר את חנוכה, “אגב אורחא” (גם אם ההלכה אולי נכונה). צריך להיות איזה לקח שחז”ל רוצים ללמד אותנו על ידי הזכרת חנוכה במיוחד בעניין זה.

מחבר ספר עבודת ישראל דן בשאלה שלנו מדוע חנוכה לא מוזכר במשנה. הוא מציין כי לגבי פורים, אם כי יש מסכתא שלמה בשם “מגילה”, ברוב המסכתא אין שום קשר לפורים, והמשניות הקשורות רק דנות על קריאת המגילה ולא על שאר מצוות פורים, כגון משלוח מנות ו”מתנות לאביונים”. הוא עונה על השאלה שלנו ומסביר לנו כי שני חגים האלו, הם ימים טובים מדרבנן, אשר תואמים את ההיבטים של יידישקייט, ולא בהכרח שהם חלק מ”התורה שבעל פה” הקלאסי, (אם כי מצוות קריאת מגילה היא קצת שונה כי יש צד של לימוד התורה במצווה דרבנן זו).

ברצוני לתת הסבר אחר לענין הרעיון של משתה ושמחה בחנוכה. בשולחן ערוך נחשבת סעודת חנוכה כרשות, והשולחן ערוך ממשיך להסביר לנו איך אפשר להפוך את המשתה לסעודת מצווה. בחגים האחרים, הסעודות עצמן הן חלק בסיסי מחגיגת היום טוב, והן מאוד חשובות לענין שמירת החגים כראוי. אם כן, למה בחנוכה הסעודות פחות חשובות, ולמעשה הן כמעט מיותרות.

המאבק שהיהודים נאבקים איתו במהלך אלפיים שנות הגלות, הוא לא נגד הגויים שאנחנו נלחמים. אלא, זהו מאבק פנימי, אנו נאבקים להכניס קדושה וטהרה בכל מעשינו, לא משנה כמה חולין הם. אולי, הרעיון של המשנה המדבר על החנווני עם נרות החנוכה שלו מחוץ לחנותו, מסמל כי אפילו כאשר יהודי הולך לעסקים שלו, הוא צריך לזכור כי גם במצב הזה הוא עבד ה’. אם להיות מועסקים היה מצווה, לא היתה לנו הזדמנות לשדרג את פעולת החול למצווה – זו כבר היתה מצווה! לכן, בחנוכה במיוחד, המצווה רק נרמזת במשנה ואנחנו צריכים לעמול, באמצעות הגמרא, להביא אותה למקום משמעותי בחיינו.

אני מתאר לעצמי שרבים מן ההלניסטים אכן ביצעו את המצוות התרבותיות של היהודים. אבל לא כמעשה קדוש, אלא כדבר שמחמם את הלב – מסורה נהדרת שהועברה מדור לדור. אבל זה לא התפקיד שלנו בקיום המצוות – לקחת את הקודש ולהפוך אותו לחול, אלא אנחנו חייבים לעשות את ההפך ולשדרג את החול לקודש. גם כאשר השולחן ערוך מדבר על נרות החנוכה, הוא לא מתחיל מהרמה הפשוטה המינימלית שזה להדליק נר אחד לבית אחד, אלא מתחיל ברמה הגבוהה ביותר – מהדרין מן מהדרין. מתוך כל החגים שלנו, אולי לחנוכה יש את הסימבוליות התרבותית היותר מכולם. התפקיד שלנו הוא להוציא את האור הגנוז שבתוכו