וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא י”ב ג’)

המדרש מציין שהביטוי “ביום השמיני” מתייחס בפסוק זה לברית מילה. למרות זאת, כמעט אותו ביטוי נמצא בפרשת אמור (כ”ב:כ”ז) ביחס לאילו בהמות מותרות להביא כקרבן “ומיום השמיני…”

השוואה אחרת בין בני אדם לבהמות נמצאת בספר קהלת (ג’:י”ט) “כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם … וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל ” לאדם אין יתרון על הבהמה, גורל זהה להם – כי הכל הבל.

מדרש רבה על הפסוק בקוהלת מציין שלמרות שבדרך כלל פירושה של המילה ” אָיִן ” היא “אפס”, בהקשר של הפסוק משמעותה היא שיש משהו שמבדיל בין אדם לבהמה. המדרש מציע כמהאפשרויות, כגון:

  • בני אדם זוכים לקבורה לעומת בהמות
  • לבני אדם יש ארון קבורה (ויכול להיות גם תכריכים), מה שאין לבהמות

המדרש הזה מאד קשהלהבנה, ואני רוצה להציע הסבר אפשרי.

ברית המילה היא לכאורה רק מעשה פיזי לגוף האדם. אך ברור לנו שברית המילה משפיעה על האדם באופן רוחני – ומאפשרת לו לצמוח בדרכים שבלעדיה לא היה יכול – אבל אולי היינו חושבים שבמונחים פיזיים הדבר אינו שונה מ”ניתוח אף” או הסרת יבלת. הגוף נשאר כמו שהיה עם הסרת חלק קטן פה או שם. כמו כן, בסוף החיים, כשהגוף נפרד מהנשמה, ניתן לחשוב באותו האופן – שאין הבדל בין גופת אדם לגופת בהמה. כמו שכתב קהלת “ומוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן

יש מצוות רבות שמקיימים עם הגוף, אבל מעטות בלבד אנו מצווים לעשות לגוף עצמו–נראה שברית מילה היא למעשה המצווה היחידה בקבוצה השנייה. אולי המסר שמקבלים מהמדרש הוא שכשעושים ברית מילה לגוף, לא רק שזה משפיע על הנשמה באופן רוחני, אלא גם בגוף הפיזי נשרשת קדושה יתירה. אפילו ה”אין” של גופינו הפיזיים שודרג לרמה שיש חובה לכבד אותו גם לאחר מותו, בקבורה מכובדת בארון ותכריכים.