לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. (שְׁמוֹת לה:ג)

המפרשים שואלים כאן – למה בחרה התורה במלאכת ההבערה בכדי ללמד אותנו שכל מלאכה נחשבת איסור בפני עצמו ? הרי יכלה התורה לנקוט בכל אחת מהל״ט מלאכות בכדי להבהיר דין זה – מה כל כך מיוחד במלאכת ההבערה ?

בעל החתם סופר מציע את הרעיון הבא: תארו את החיים בדור המדבר. המן יורד משמים, בגדים מגוהצים ומכובסים על ידי ענני הכבוד, וכל צרכיהם של בני ישראל מכוסים. איך היו מבחינים שהבתים ״מתכוננים לשבת״ ? איזה הכנות בכלל נשארו לעשות ?

בפסוקים המתארים את מצות השבת ואת הצורך לאסוף מנת מן כפולה ביום השישי, ישנה הנחיה תמוהה, ״…אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר״. מה יש לאפות או לבשל – הרי המן היה מוכן לאכילה ? אלא, שעל אף שהיה מוכן לאכילה כמות שהוא, ישנה מצוה לטרוח ולהכין לקראת יום השבת, ואם הדבר היחיד שנשאר ״להכין״ הוא לבשל מאכלים – אפילו שניתן לאכול אותם ׳חיים׳ – אז נבשל ונאפה בכדי לקיים מצות הכנה לשבת.  . יתר על כך, חובת ההכנה היא לא רק עשיית מעשים לכבוד שבת, אלא, הימנעות ממלאכה. מסיבה זאת בדיוק נצטווינו לבשל ולאפות מבעוד יום, בכדי שנוכל גם אנו לשבות ממלאכות הכנה אלו – כדוגמת שביתתו של הבורא.

אבל בפרשתינו, בני ישראל עסוקים בבנין המשכן. כל השבוע בונים, אורגים, קושרים ותופרים. עצירת מלאכת המשכן היא בהחלט קיום של ״הכנה לשבת״. ולכן היינו חושבים שאולי במקרה כזה (שיש הכנה כל כך ברורה כגון עצירה ממלאכת המשכן) ישנו היתר לבשל בשבת. הרי המטרה היא עונג שבת, ואולי נדמה שבת ליום טוב (שבאמת מותרת מלאכת אוכל נפש). אלא, בא הפסוק הזה להדגיש לנו שלא, אסור להבעיר אש בשבת, אפילו אם כבר יצאתי ידי ״חובת״ מצות ההכנה לשבת (על ידי עצירת מלאכתי).

המשנה ברורה [רסב:ב:יא] דן בסיטואציה המוכרת מאוד: הכנות קדחניות ומואצות להספיק הכל לפני שבת. והנה נשמעת הצפירה – והופ – הפעולה לא הסתיימה, עדיין צריכים לחפוף את השיער, או לסיים את קישוט העוגה. הבה נחשוב, מהו באמת כבוד שבת במקרה כזה ? להמשיך ולפעול בתקוה שעדיין לא התקדש היום או שמה להפסיק, אפילו באמצע, אפילו עם עוגה חצי מקושטת ושיער שאינו חפוף.

רעיונו של החתם סופר מוכיח חד משמעית – הימנעות ממלאכה היא כבוד שבת הרבה יותר גדולה מהכנות כל שהן.