“רְא֛וּ קָרָ֥א ה’ בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר” (שמות ל”ה ל’)

ורש”י שם “חור – בנה של מרים היה”

כתוב במדרש שבצלאל זכה לבינה יתירה, ואפילו להבנת סודות מעשה בראשית, בזכות שסבו, חור, מסר את נפשו במעשה העגל, ובזכות מסירות נפשה של מרים, הסבתא רבתא שלו במצרים, בזמן גזרת פרעה “כל הבן הילוד היאורה תשליכהו” [שמות א’, כ”ב].

עלינו להבין מדוע דווקא מסירות נפש יכולה להביא לידי הבנה עמוקה.

לקראת פסח, כשאנו חושבים על מסירות נפשן של הנשים ללדת במצרים כדי לחזק את כלל ישראל, אנו מתקשים להבין- כיצד הן העזו לסכן כך את עצמן? לי נראה שהן פשוט לא חשבו – הן רק עשו את מה שידעו והרגישו כדבר הנכון. לא כתוצאה מתהליך לוגי כלשהוא, אלא כתוצאה מאמונה שלמה בה’, הן הבינו שזו משימתן בחיים.

במשך הדורות, היו הרבה אנשים “גדולים” ש”גדולתם” עלתה להם לראש. היו שהתהללו בגבורתם במלחמה, ואחרים שהתהללו בחכמתם ש(לדעתם…) עלתה על זו של זולתם. תבונה יתרה יכולה לשמש לטוב או, חלילה, להיפך. לכן, כדאי שהיא תינתן רק לאלו שידעו איך לנצל אותה. מה שיכול לשמר את  ענוותנותו של האדם, גם אם הוא ניחון בבינה יתרה היא  היותו מוכן למסור את נפשו למען אמונתו. לכן בצלאל, שגדל כבן לשבט יהודה- שבט שהצטיין במסירות נפש- זכה לבינה עמוקה זו.

כשאנו מתכוננים לליל הסדר, לא די בהכנה שכלית בלבד.  עלינו למנף את הידע שלנו לרמה גבוהה יותר, וזאת על ידי שנחבר אותו למידת מסירות הנפש. אני תמיד מתפעם מהקטע בהגדה שמתאר את תלמידי החכמים שהצליחו להשאר ערים וליהנות באמת מסיפור יציאת מצרים, עד זמן קריאת שמע של שחרית.  גם כאן  נראה לי שיש היבט מסוים של מסירות נפש.  כשאנו משתוקקים לדעת את סודות התורה,  כדאי שנלמד ממידת מסירות הנפש של שבט יהודה, ונעשה מעל ומעבר בקיום המצוות. או אז נתברך בבינה יתירה ובידע מעמיק.