המדרש (מדרש רבא פח:א) מספר לנו על התגובות של ה’ על חלק מהמחשבות של המנהיגים שלנו. בפרשה זו,  השבטים חשבו על מכירת יוסף (שהתחרטו על מה שעשו), יוסף היה עושה תשובה, ראובן היה עסוק בתשובה, ויהודה היה עסוק במציאת אשה לעצמו, וה’ היה עסוק בבריאת אורו של משיח. המדרש מסכם כי מעשיו של ה’ היו כתוצאה של המאמץ של יהודה.

המדרש הזה הוא בהחלט תמוה, שכן נראה ממנו שיהודה קיבל שבחים על מחשבותיו – למרות שהוא היה עסוק במחשבות על עצמו ולא בשום התבוננות פנימית או רוחנית, בעוד שהאחרים שהיו עסוקים בתשובה כנראה לא היו במקום הנכון עם המחשבות שלהם.

כדי להסביר הענין, נניח שיש תקופות שאנשים מוצאים את עצמם במצבים בהם הם אבודים. בשלבים האלו, פעמים רבות, אנשים נופלים ליאוש והם קפואים בתוך חוסר המעש. אחרים, כל כך עסוקים לשפר את עצמם, עד כי הם יכולים בסופו של דבר להיות אנוכיים. אבל המחשבה ש”הכול אבוד בשבילי” אכן יכולה להשיג את הופכה ולזרז לדברים גדולים. השם משמואל נותן דוגמה לכך: הצדיקים בדורות שקדמו לאברהם אבינו ניסו לשפר את עצמם ולא הועילו כל כך, ואילו אברהם שהיה דואג לקרב אנשים לעבודת ה’ הצליח להקים עם. למרות שנראה לנו שאי אפשר להצליח, במובן מסוים, זה מכין אותנו על ידי הנחת היסודות להצלחות עתידיות.

שמעתי פעם מראש הישיבה שלי באמריקה, שאם קוראים בתהילים מוצאים כי דוד המלך כיוון כל רגש אנושי לעבודת ה ‘, מההתרגשות של ניצחון עד הפחד של רדיפה. כאשר בני ישראל מוצאים את עצמם במצבים שונים, הם מחזיקים תהילים בידיהם והם מסוגלים להתחבר עם ה’, רק בגלל ההכנות שדוד המלך עשה. האווירה של הרגשת חוסר תועלת ודכדוך, היא שגרמה לשבטים להיות משותקים, אבל זו היתה אותה אווירה שגרמה ליהודה להדליק את האש של הדור הבא. יהודה הבין כי מצב של מצוקה אינו סיבה לעצור את המשימה של חייו, לבנות את כלל ישראל.

כאשר חנוכה מתקרב ואנו מתפעלים מאומץ המכבים, אנו שואלים את עצמנו “מאיפה המעטים קיבלו את האומץ להילחם ברבים?” אני רוצה להציע רעיון חדש כתשובה: הם הבינו שגם אם הם לא יצליחו, לפחות הם היו מכינים הצלחת הדורות הבאים, על ידי הוכחתם לנו עבור מה ראוי להילחם. הנס היה שהם בעצמם הצליחו.

לעתים קרובות, בחיים שלנו, אנו מוצאים את עצמנו משותקים עם אי ודאות ודכדוך, מרגישים אבודים וגלמודים. זה חלק מהאופי הלאומי שלנו, שבאותם זמנים הקשים במיוחד אנחנו לוקחים את ספר תהילים של דוד המלך וקוראים בדברי תקווה ותפילה, אם לא לעצמנו, אז לאחרים. אנו עושים זאת לא רק כנחמה, אלא כדי לשגר אותנו לקראת הצלחות עתידיות.