כולנו מכירים את הרעיון של הסכם “יששכר וזבולון”. שותפות זו בנויה על העיקרון שאף אחד לא יכול לעשות הכל, ולכן כל אדם יתמחה בתחום מסוים, כדי להרבות את טובת הכלל. מי שמוכשר לשבת וללמוד נתמך על ידי מי שמסוגל להרוויח כסף וכך לקחת חלקבתהליך הלמידה ולהיות שותף שווה במאמץ רוחני זה.

רב זלמן סורוצקין מספר על הבית הלוי, שפעם ביקר בעיר כדי לגייס כסף עבור הישיבה שלו. מארחו – שהוא עצמו היה תלמיד חכם גדול, נכנה אותו בשם “ראובן” – כששמע את הסיבה שבית הלוי הגיע לעיר, אמר: “תשב כאן ותלמד, ואני אצא לגייס את הכסף בשבילך”. לאחר זמן מה חזר ראובן לביתו והודיע, “גייסתי מחצית מהסכום”. הבית הלוי היה מרוצה, אבל עדיין היה זקוק ליותר כספים. ראובן שוב יצא מביתו, וכעבור כמה ימים חזר עם החצי השני של הסכום. הבית הלוי הודה לראובן וחזר לישיבה שלו בוולוז’ין. כמה ימים לאחר מכן הגיע ראובן יחד עם שותפו לעסקים “שמעון” אל בית הלוי לדין תורה. שמעון טען שהוא היה שותף של 50% בכל השקעה עסקית שהוא ושותפו ראובן יוזמים, למעט אחד. “כאשר בית הלוי הגיע לעיר, ראובן לקח על עצמו לתת את כל הכסף הנדרש מכספו הפרטי. אני רוצה גם להיות שותף שווה במאמץ הזה”.

הבית הלוי, כששמע שראובן תרם את כל הסכום מכספו, שאל, “אם נתת לי את כל הכסף מהכיס שלך, למה הכרחת אותי להישאר בעיר לאורך זמן. היית יכול לתת לי את כל הכסף מיד והייתי הולך לדרכי. ענה ראובן, “לא היה לי קל לתת סכום כסף ענק כזה, אז הייתי צריך לעבוד על עצמי לאט לאט על מנת לקבל את האומץ לתת את הסכום. בפעם הראשונה שנתתי לך עבדתי על עצמי עד שהרגשתי מספיק בטוח לתת לך את חצי הכסף. כשחזרתי, הייתי מסוגל לתת לך את כל הסכום.”

יש איש עסקים באמריקה, שלאחר שפיתח חברה בשווי של מיליוני דולרים, קיבל הצעה למכור אותה. הוא אמר לקונה הפוטנציאלי שהוא תמיד נותן אחוז מסוים של הרווחים של החברה לצדקה ואם מישהו רוצה לקנות את החברה, הוא יצטרך לקבל לעשות את זה גם כן, או לא תתקיים מכירה. אדם זה הבין כי השותף העסקי שלו היה הצדקה, ולכן אמר לקונה כי הם בלתי נפרדים.

אני רוצה להעלות נקודה לחשיבה על הסיפור הזה. ראשית, יש אלו שאומרים ש”עסקים זה עסקים” ו”מצוות זאת מצוות” – שני תחומים נפרדים לחלוטין זה מזה. האם אנחנו סוג של “זבולונים” שמחפשים את העסקה המלאה? כלומר – שהעסקים שלנו יכללו גם את כל המצוות הנלוות לעניינים כספיים?