הפסוק קובע שמכת הברד לא היכתה את החיטה ואת הכוסמת כי הם מאחרות להבשיל (“כי אפילות הנה”בלשון הפסוק). רש”י מביא את המדרש שדורש את המילה “אפילות” מלשון “פלאות” כלומר, ניסים נעשו לדגנים אלו שלא ניזוקו.

שואל בעל ה”נתיבות” – לאיזה ‘פלא’ ייחשב ה’נס’ הזה? אכן, הדגנים האלה מבשילים מאוחר, ובעת המכה הם עדיין היו רכים ויכולים לספוג את המכה מבלי להישבר?! ומתרץ שאכן היה פה נס. ניתן היה להבין את הצלתם של החיטה והכוסמת מהמשקל של הברד על פי דרך הטבע, אבל מכת ברד הביאה איתה גם התלקחות אש כידוע. בשרפות שנגרמו כתוצאה מ’הפצצת ‘הברד – אכן היו החיטה והכוסמת אמורות להיפגע. על זה דורש המדרש – פלאות נעשו להם.

על פי החישוב של המדרש, יבול זה נזרע לפני כחצי שנה, בדיוק אחרי שהשעבוד בפועל הסתיים. זאת אומרת שהדגנים האלו נזרעו על ידי המצריים עצמם ולא על ידי העבריים המשועבדים. הקב”ה, מתוך רצון להכיר במאמצם של המצריים, הראה להם שרק “פירות השיעבוד” לוקים ולא פרי כפם הלגיטימי. וזוהי אכן גישה ניסית.

במבט על הרעיון הזה של בעל הנתיבות, תמהתי למה מוזכר הרעיון במכת ברד שלא נפגעו היהודים מהמכה. הרי לא נפגעו מאף מכה – מה התחדש כאן? אבל אולי לאור החישוב הנוכחי נבין – שישנן פגיעות ישירות (כגון שבירת היבול הצומח בשדות) וישנן פגיעות עקיפות (כגון מתן חיזוק למצריים על החזקתם בעבדים עבריים). במכת ברד יד ה’ התגלתה אפילו במימדים הקטנים ולא איפשרה אפילו פגיעה עקיפה ביהודים.

כשנתייחס ליציאת מצרים ולכל הניסים שארעו – נוכל לחשוב ולהתחשב ברמת ההשגחה וההנחיה שהקב”ה מפעיל בחיינו – ולהתפעל מחדש על מעשים שהם באמת “נפלאים”.