“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת” (שמות יד:ב)

ככאשר משה רבינו אמר לכלל ישראל לחזור לכיוון המצריים, למרות שצעד כזה נתפס כבלתי הגיוני, התורה מספרת “ויעשו כן” (שמות י”ד ד’) ואומר רש”י  “להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו? אנו צריכים לברוח! אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם”

התפארת שלמה מקשה מדוע בני ישראל מכנים כאן את משה רבנו ‘בן עמרם’ ולא קוראים לו בשמו ‘משה’?”
הוא מציין שבמהלך קריעת ים סוף, ישנה שימת  דגש מרובה על האמונה במשה רבינו, מלבד האמונה בה’. כפי שהתורה אומרת “ויאמינו בה’, ובמשה עבדו.” הוא ממשיך ומקשה: מה היא המשמעות של האמונה בעבד ה’? הלא אמונה בעבד ה’ הוא רק המשך של אמונה בה’ ? ”

כדי לענות על שאלות אלו, הוא מסביר שאנו מחוייבים להאמין בגדולי ישראל. הגמרא אומרת ש”חכם עדיף מנביא”, וזאת משום שכאשר נביא אומר לנו משהו, ברור לנו שהוא אומר זאת בשליחות ישירה מהקב”ה, ומעביר אלינו דברי אלוקים חיים. לעומת זאת, כאשר חכם -אדם אשר הגיע לרמה גבוהה בתורה ובחסידות – אומר לנו משהו, אנו מחוייבים לציית לו, גם אם הוא אומר לנו בפירוש שהוא לא שמע את הדברים ישירות מה’.

כעת נוכל לתרץ את הקושיות דלעיל. קריעת ים סוף היה אירוע שמטרתו היתה לבחון את דרגת האמונה של כלל ישראל. האם הם מאמינים באמונה שלמה? האם הם מאמינים גם בגדול הדור?  גם כאשר הוא לא מעביר אליהם ישירות את מילותיו של ה’?  זו הסיבה שרש”י לא השתמש בשם “משה רבנו”, שמשמעותו הוא שליח ה ‘, אלא קרא לו במקום זאת “בן עמרם”, כדי לציין שבנ”י האמינו בו בתור אדם- לא מהפן הנבואי שלו, אלא מצד היותו גדול הדור. בתור שכזה, דבריו אמיתיים ואנחנו חייבים להקשיב לו.

ולכן ויאמינו “במשה עבדו”, בן אדם שמסור לדעותיו של הקב”ה, נחשב כאמונה נוספת על אמונה בהקב”ה, ותכונה חיובית.

להאמין באמונה שלמה לרבנים שלנו נדרש ממנו לא רק בבית המדרש אלא גם ברחוב. כמו שכשמשה רבינו אמר להם לחזור לכיוון איוביהם, אע”פ שנראה שהוא שגיעה גסה, בני ישראל צייתו לו בלי לשאול שאלות, וקבלו שבחים על זה. גם אנחנו יכולים להאמין בדברים של הגדולים שלנו, ולהתגבר על הטבע שלנו “לשיקול” , ואז נוכל ליצור נס קריעת ים סוף משלנו.