אפשר לחשוב כי המשפטים שלנו – בין אם הם דיני ממנות או מצוות מובנות מאליהן כמו כיבוד ההורים – הם רק הביצוע של ה’ של דברים אשר אנשים מבינים באופן הגיוני. שאלה מפורסמת מאוד נשאלת על עשרת הדברות: מדוע מצוות כיבוד אב ואם נרשמה על הלוח הראשון, שכן המצוות האחרות בלוח זו הן חוקים בין האדם למקום. כיבוד אב ואם מתאים יותר ללוח השני, שכן הלוח כולל מצוות שבין אדם לחברו. התשובה שניתנה היא שמצוות כיבוד אב ואם באמת היא לא מצווה בין אדם לחברו, אלא בין אדם למקום, שאנחנו מכבדים השליחים של ה’ אשר פיזית ילדו אותנו.

לגבי מצוות תלמוד תורה, הגמרא בברכות אומרת לנו שחייבים ללמוד באותה יראה וכבוד כמו שעמדנו בהר סיני. הלכה זו נראית יותר מאשר הוראה איך לקיים מצוות. היא נותנת לנו הערכה והבנה שאפילו לימוד תורה – אשר לכאורה אנו יכולים להבין – הוא לא פחות קשר עם ה’ מאשר ברגע שהקולות וברקים הקיפו אותנו כששמענו המצווה הראשונה “אני ה’ אלוקיך”.

יש חילוקי דעות במנהג אם אנו חייבים לעמוד כאשר קוראים העשרת הדיברות בבית הכנסת. העניין תלוי באם יש משהו מיוחד בפרשת עשרת הדברות, מה שעושה אותה נשגב יותר משאר פרשיות התורה.

המנהג ברוב הקהילות נראה לעמוד כאשר קוראים פרשת עשרת הדברות בבית הכנסת. בשבילנו, זה צריך לפחות להיות תזכורת שלמרות שאנחנו לא תמיד מצליחים ללמוד תורה עם הגישה הנכונה הנחוצה, לפחות כאשר אנו מחדשים את החוויה הראשונה שלנו של לימוד התורה, אנחנו צריכים לנסות לעשות את זה בדרך הנכונה. בדיוק כפי שאנו מנסים לשמור על המצוות ביתר קפדנות בין ראש השנה ליום כיפור מאשר אנחנו עושים בשאר השנה (אם כי אנו יודעים כי החטאים האלו אסורים כל השנה), כאשר אנו קוראים את הפרשה בתורה אשר היה דוגמה של איך ללמוד , לפחות באותו זמן אנחנו צריכים לעמוד ביראה וכבוד.

ברוך השם, בבית המדרש שלנו אנו גאים שרמת הדיבור הוא בדרך כלל כמעט אפס. עם זאת, בגלל שהיצר הרע עובד שעות נוספות כדי לגרום לנו להוריד את ההגנות שלנו, אני מציע שהשבוע, מלבד הכרה בעמדה נכונה במהלך קריאת התורה, אנחנו צריכים גם לחזק את עמדתנו לאורך כל התפילה שלנו, לעמוד עם יראה וכבוד כמו שהיה במפגש הראשוני שלנו עם הקב”ה.