וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. (ויקרא י’ א’)

שואל ה”שם משמואל”: מדוע  הביאו בני אהרון קרבן שלא צוה אותם ה’? הוא עונה על השאלה, ואני רוצה להרחיב את  התשובה שלו. התורה משתמשת במילה “צוה”  כשהיא מתארת את המאורעות של בני אהרן, ו אנו מוצאים ביטוי דומה בשאלת הבן החכם בליל הסדר – “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ‘צוה’ ה’ אלוקינו אתכם”. זה כאילו הבן החכם שואל, “אם שמירת התורה והמצוות נותנת לנו מימד חדש ועמוק לחיים אז למה יש לצוות עליה? אנו אמורים להתנדב ולרצות לקיים אותה מרצוננו מכיוון של מצווה נותנת לנו אושר נצחי

שמעתי פעם  מהרב משה שפירא שהסיבה שמצווה נקראת “מצווה” ולא “צווי” (המונח הנכון יותר מבחינה דקדוקית) היא מפני שיש ענין באיחוד שלנו עם הקב”ה,  והמילה המתארת זאת בלשון הקודש היא צוותא.

אם כן, היכן טעו בני אהרון? הם חשבו בטעות שע”י הקרבת הקרבן ניתן להשיג קשר חזק יותר עם הקב”ה. אבל למעשה החיות הנצחית המגיעה מקיום המצווה הינה בעיקר בשל העובדה כי ה’ ביקש מאיתנו לעשות אותה.

לאחר שהקפדנו על אינספור הלכות, חומרות, ומנהגים למשך 7 ימים, פסח כבר מאחרינו ובזכות ה”צוויים” השונים התקרבנו לקב”ה. עכשיו אנחנו סופרים את הימים לקראת קבלת התורה, הזמן שבו אנו מקבלים את המצוות מחדש.

בואו ונהיה אסירי תודה על ההזדמנות שניתנה לנו להתחבר לקב”ה בשבעת הימים הללו.