התחשבות ברגשות של הזולת היא אחד האידאלים שהתורה דורשת מאיתנו. אנחנו מודעים לזאת, ומנסים לעמוד במשימה חשובה זו. אבל על אף כל כוונתינו הטובות, אין לנו ראיה מושלמת בנושא. לפעמים אנחנו מתעלמים מפן זה או אחר שקיימים באדם בו אנחנו מנסים להתחשב. חשוב מאוד לנסות לראות את התמונה הכוללת.

רעיון זה מומחש על ידי משל של ר’ איצל’ה מוולז’ין. לאדם אחד היו שני חברים טובים שנקלעו לריב. הריב הסתיים כשהאחד גבר על השני. אם יוודע לחבר משותף לשניהם  על הריב, תגובתו תהיה  שמחה ועצב בו זמנית – שמחה על חבירו שניצח בריבו,ובו זמנית עצב על חבירו האחר שהפסיד.

כך נבין מה קרה כאשר משה רבינו סיפר ליתרו על מפלת המצריים וישועת בני ישראל.

“ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ד’ לפרעה ולמצרים, על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, ויצלם ד’ ” [שמות יח:ח]

תגובתו של יתרו לישועת ישראל מוזכרת, אולם תגובתו לעונשם הקשה של המצריים לא מוזכרת בפסוק כלל:

“וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ—עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ד  לְיִשְׂרָאֵל … ” [שמות יח:ט]

יתרו שמח על ישועת עם ישראל, אבל אין זכר בתורה לרגשות  הצער שלו על מותם של המצריים. רגשות צער אלו מובנים – הרי יתרו חי במחיצת המצריים ואף היה יועץ לפרעה עצמו ובוודאי פיתח רגשות אחווה לעם שאירח אותו בכבוד רב. אבל מכיון שהתורה לא חשה צורך לכתוב לדורות על רגשות הצער של יתרו בעבור העם שצרר אותנו, תגובתו לעונשם של המצריים פשוט לא מוזכר כלל.

מכאן, נוכל להפיק מוסר השכל חשוב. ההתחשבות שלנו לא אמורה לפעול רק  כשאנחנו צריכים לומר משהו לא נעים וחושבים על הדרך הכי טובה לרכך את החדשות הרעות. אלא גם (ואולי דוקא) כשמדובר בחדשות טובות. אנחנו צריכים לחשוב על האדםשמולנו בהיקפים גדולים, ולבחון האם החדשות האלו באמת ישמחו אותו, או שמא זה רק מזווית ראיה המצומצמת שלנו.

מחשבה מקיפה זו – ובעצם כל הרעיון של חשיבה פעמיים לפני ש”מרעישים עולמות” למישהו – היא באמת התגלמות של הכלל  “ואהבת לרעך כמוך” וראוי לנו מאוד לשים כלל זה בראש מחשבתינו “כלל גדול בתורה” כשנקרא על קבלת התורה.