כאשר התורה מנחה אותנו לגבי האסור והמותר בתחום המזון, היא קובעת ש”זאת החיה אשר תאכלו” [ויקרא י”א:ב]. רש”י מסביר את שימוש הפסוק במילה “חיה”. מכיון שעם ישראל דבוק לקב”ה, שהוא מקור החיים, הוא צריך לשמור מרחק ממאכלים שפועלים פעולה הפוכה. הנחיות אלו עומדות בניגוד למצבן של אומות העולם, שלא קבלו מגבלות אלו. כדי להמחיש זאת מביא רש”י את המשל הידוע ממדרש תנחומא. שני חולים באים לרופא, לחולה אחד הרופא מגביל קשות את סוגי המאכלים אותם הוא יכול לצרוך, ואילו לשני- הרופא מתיר הכל. הסיבה היא, כמובן, מצבם השונה של החולים. החולה שיש תקוה לשיקומו מוגבל ממאכלים מזיקים לעומת החולה הסופני שאין טעם לקחת ממנו את תענוגיו מכיון שאין לו ממילא סיכויי החלמה.

ה”כלי יקר” ממשיך את רעיונו של המדרש ומדגיש שמדובר במצב רוחני ולא במצב פיסי, שהרי לא מצאנו גוים שמוגבלים פיסית יותר מיהודים.

פעם ראיתי נגזרת מעניינת מרעיון זה. עם ישראל שוכן כעם לבדו בדיוק בגין מושג זה. אנחנו לא סועדים ביחד עם הגוים ובכך שומרים על זהותנו הנפרדת.

זה גם בא לידי ביטוי ברמיזה בליל הסדר. אנו מגביהים את כוסותנו ומצהירים “היא שעמדה לאבותינו” כלומר, העובדה ששמרנו את כוס יינינו בנפרד, ולא נשתה ביחד עם הגויים, היא הנותנת לנו את הכח לשרוד בגלות, את הכח לנצל את החיים – אולי את אותם חיים המוזכרים בפרשתנו.

פעמים רבות אנחנו מנסים לעקוף את המגבלות של בישולי עכו”ם או “סתם יינם” בשביל ליהנות מחוויה תרבותית כל שהיא. אבל טשטושים בנושאים חשובים אלו יכולים להוביל לטשטוש של זהותנו הלאומית ומצבנו הנעלה והחיוני. במקום לחפש “חיים” של חוויות תרבותיות מפוקפקות – הבה נתרכז בנחלתנו האמיתית והמלאה חיים- חיים אמיתיים.