כולנו יודעים שיש יתרון להיות חלק מציבור. גם אם חסרות לאדם הפרטי מעלות או תכונות מסוימות, הרי שאם הן מצויות בקרב הציבור,  הוא יוכל להתחבר אליהן במישור הציבורי, וכך ליהנות מהן בעצמו. לעומת זאת, אם אדם הוא חלק מציבור אשר פועל באופן לא תקין, הוא עלול-לפעמים- להיענש כחלק מהקבוצה.

השבוע ראיתי במלבי”ם רעיון מעניין, שמבאר לנו שלפעמים ניתן ליהנות מהיתרונות שבציבור, ללא החסרונות!

משה רבינו עלה לרמה גבוהה של דביקות בה’ מכיוון שהיה מנהיגם של בני ישראל. ברור שגם כפרט היו לו את התכונות הנדרשות לכך, אך בשורה התחתונה, הציבור שהיה כפוף לו הוא זה שזיכה אותו בקשר היחודי עם הקב”ה. כשחטא עם ישראל בעגל הזהב, ה’ אמר למשה “לך רד” וחז”ל מסבירים “לך רד מגדולתך”, מפני שהציבור שלך חטאו. ופה מוסיף המלבי”ם, שלמרות שעמדתו כמנהיג פחתה באשמת חטאם של בני ישראל, הקשר האישי שלו עם הקב”ה לא פחת.

לאחר סיום כהונתו של נשיא ארצות-הברית, הוא חוזר, לכאורה, להיות אזרח רגיל. רוב הנשיאים לשעבר מטיילים בעולם, נואמים ומרצים תמורת תשלום מופקע (יותר ממשכורתו של נשיא לשנה שלמה!) מסתבר שלמרות שנשיא לשעבר מאבד מכוחו המדיני, ומעמדו הרשמי הוא כשל אזרח רגיל, בכ”ז הוא נהנה מסוג של “תהילת עולם”.

ברור לי שחוויות משנות את מהותו של האדם. פורים כבר מאחורינו, וכשאנחנו נזכרים בחוויה הטריה הזו, יש לנו את הכח להיצמד אליה ולאפשר לה לשנות אותנו. גם אחרי שהיין פג, נוכל  לשמר את גדולתו של יום הפורים.