הרבה פעמים דיברנו על הרעיון שאין “מידה רעה”. במקום זאת, יש לנו פשוט את המידות שיש לנו, אבל צריכים למצוא דרך נכונה להביא את המידות הללו לידי ביטוי.

מסופר שלבתו של החפץ חיים היה רצון לצבור כסף. כאשר החפץ חיים הבין כי יש לה נטייה כזו, הוא נתן לה תפקיד כגבאית צדקה. אז היא השתמשה בחשק שלה לצבור כסף למטרה קדושה. תובנה זו מועילה לנו כאשר בוחנים את החסרונות שלנו – אנחנו צריכים לנסות להשתמש בהם במקומות אשר מועילים לכלל ישראל.

שמעון ולוי כעסו על כך שאחותם דינה נלקחה בשבי ועונתה על ידי חמור. נקודה צדדית שהוזכרה על ידי רבי שמשון רפאל הירש היא שהמשא ומתן שחמור ניהל כדי שבנו יוכל להתחתן איתה, לא נעשה לאחר שהחזירו אותה, שאז היה מתנהל כראוי. במקום זאת, עדיין החזיקו אותה בשבי, והמשא ומתן נעשה מנקודת המבט שלהם, מנסים להיראות כמו אנשים בעלי נפש.

שמעון ולוי התרגזו ולקחו על עצמם להרוס את שכם כדי לשמור על כבודם של בני ישראל. כאשר יעקב אבינו נזף בהם על כך, הם הגיבו “הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶתאֲחוֹתֵנוּ” (34:31) – אנחנו לא יכולים להרשות לאחותנו להיות מחוללת שזה יסלק את הכבוד שלנו.

הרב הירש מציין כי כאשר בירך יעקב את השבטים, הוא העניק לשמעון ולוי את התפקיד של סופרים ומורים, הפריד אותם אחד מהשני, ופיזר אותם בקרב כלל ישראל. במבט ראשון זה נראה כמו אמצעי אבטחה שהם לא יתייחדו שוב, שביחד הם עלולים לסכן את כלל ישראל על ידי העלאת הרס. עם זאת, הרב הירש מסביר את זה בצורה יפה למדי: ההתפרצות הרגשית, בה הם החליטו שחייבים להשתמש באלימות כדי להחזיר את כבודם ולשמור על כלל ישראל, היה הרעיון הנכון, אבל הם הביעו אותו בצורה לא נכונה. על ידי הפיכתם למורים בעלי רגש בקרב כלל ישראל, הם יחדרו בצעירים את הגאווה שצריכים כדי לחיות כיהודים, אפילו בגלות כשיש התנגשות תמידית עם שאר עמי העולם.

האירועים האחרונים מכריחים אותנו להעריך מחדש את עצמנו מול האומות הסובבות אותנו. אנחנו צריכים ללמוד מהפרק של יעקב אבינו כי כוחנו בנוי על הערכתינו הפנימית שהקיום שלנו כעם בנוי על שמירת דרכי התורה. הניסיונות שלנו להרשים את הסובבים אותנו, בין אם בכוח או בחוכמה, אינן המפתח שלנו כדי להבטיח את יכולתנו לשרוד. בשלב זה, כאשר רבים שואלים מדוע דברים כאלה קורים, רבותינו מלמדים אותנו שכאשר יהודי עושה “קידוש”, הגויים לא יצטרכו לעשות “הבדלה”. חיזוק הבידוד שלנו, באמצעות היותנו “עם סגולה”, יבטיח את המשך קיומינו.