חמנהג הוא בכלל ישראל לערוך סעודת מצווה עם סיום לימוד מסכת, סדר משניות, או ספר חשוב אחר (כפי שבע”ה נעשה במלווה מלכה שלנו שיתקיים ב -11 בפברואר, 2017 ). מטרת הסעודה היא לציין את השלמתה של מצווה גדולה, שקיומה ערך זמן רב.

גם על השלמת מצוות אחרות, נוהגים לערוך סעודת מצווה. ה”שם משמואל” מלמד אותנו כי ייתכן שסעודת שבת היא סעודת הסיום של בריאת העולם. כחלק מהדיון בעניין זה, הוא שואל מדוע אין לנו חיוב לערוך סעודה בחנוכה. בכל שאר החגים, אפילו בחג הפורים, יש לנו חיוב לערוך סעודה. החג היחיד בו אין לנו חיוב סעודה הוא חנוכה.

גם השולחן ערוך, בהלכות חנוכה, פוסק שאין חיוב לאכול סעודה, אם כי הוא ממליץ “לשדרג” את סעודות הרשות שלנו לסעודות מצווה ע”י אמירת דברי תורה, או ע”י שירת הלל ותשבחות. דבר זה צריך עיון, לכאורה. אם חייבים לאכול סעודה חגיגית, השולחן ערוך היה צריך להגדיר זאת כחובה; ואם זו רק רשות, מדוע הוא מציע לנו “לשדרג” את סעודת הרשות לסעודת מצווה?

תשובתו היא שזו בדיוק הנקודה החשובה של חגיגת החנוכה. אנו לא סתם חוגגים את עצמאותנו מהיוונים, וגם לא את חופש הדת שקיבלנו. אנו חוגגים את החופש ללמוד תורה ולקיים מצוות. ואיך חוגגים את זה? עם “שדרוג” מחולין למצווה. זהו החופש האמיתי – יכולתו של האדם לרומם ולהפוך מעשים הכרחיים גרידא למעשים משמעותיים וקדושים יותר.

עכשיו, כשחנוכה מגיע לסיומו, בעוד שא נו זוכרים את החגיגות שכבר היו ומצפים לאלו שעוד יהיו עלינו להבין מה באמת אנחנו חוגגים. האם הצלחנו לשדרג את החנוכה הזה ולהפוך אותו מעוד “חג מזדמן” לחגיגה אמיתית של התרוממות הנפש?