יש סיפור מפורסם על אחד מאדמו”רי בעלזא שנהג להסתובב בבית הכנסת ביום כיפור לעודד ולחזק את חסידיו. רבים חשבו שזה מנהג מוזר ליום כיפור. ביום כיפור אחד, כשעבר בין השורות, ראה מישהו שנראה חלוש. הרבי הוציא מכיסו פרוסת עוגה ומיד האכיל את האיש. הרבי הסביר שהוא ראה בפניו שאיש זה כמעט התעלף, וזה מה שההלכה דורשת ממנו לעשות.

כתלמיד ישיבה, חברים שלמדו בישיבת סטטן איילנד אמרו לי שהרב משה פיינשטיין עבר בין התלמידים במהלך תפילת נעילה, ומפעם לפעם שלח תלמידים החוצה לאכול לפני הסיום הרשמי של הצום. הבנתי שהרב משה פועל כמנהיג אחראי של הקהילה, והיה צריך לשמור שהבחורים לא יצומו כאשר במצב בריאותם היה אסור להם לצום על פי ההלכה.

השנה, לאחר שהירהרתי בסיפורים אלו, חשבתי על סיבה אחרת להנהגה זו של שני הגדולים הללו. יום כיפור הוא לא רק זמן להיות שקועים בבין אדם למקום, אלא הוא גם זמן מיוחד לעבוד על ה”בין אדם לחבירו” שלנו. בדיוק בזמן שבו אדם אמור להיות – או חושב שצריך להיות – עמל בעבודת ה’, הוא זמן מסוגל לדאוג לשכנינו.

למרבה הצער, אני מכיר מקרוב סיפור המתאר בדיוק ההיפך. אני רוצה לשתף את הסיפור איתכם, ואולי המוסר שנלמד יהיה כפרה לחוטא. היו שני בחורים, נכנה אותם ראובן ושמעון. ראובן חש שלשמעון יש רגשות רעים כלפיו, והבין שאם יגש עם הנושא ישירות לשמעון, ככל הנראה לא יצליח, ולכן החליט לחכות לערב יום כיפור כדי לבדוק אם יוכל למצוא הזדמנות להסתדר עם שמעון. ראובן ידע ששמעון טובל בערבי יום כיפור, ולכן המתין לו מחוץ לכניסה למקווה כדי שיוכל לבקש מחילה ממנו. סוף סוף כששמעון הגיע, ראובן קרא לו לפני שנכנס למקווה ושאל בעדינות, “האם אוכל בבקשה לדבר איתך כמה דקות?” שמעון השיב לו בחוסר סבלנות, “אין לי זמן בשבילך, אני צריך ללכת למקווה!”

לפעמים אנשים, בלהט הרגע, עלולים לאבד את ההבנה של מה שבאמת חשוב. אכן, עלינו לבקש מה’ סליחה על חטאינו כלפיו, אך הזכות של “בין אדם לחברו” יכול למעשה להמתיק את הדין. לא רק זאת, אלא חז”ל אומרים שעבירות בין אדם לחברו יכולים לעכב את הסליחה מה’ בעצמו.

לפעמים אנו עשויים לחשוב שאין צורך לוותר לאחרים. אבל אם נוותר, זה יגרום תגובה מהקב”ה שגם הוא יוותר לנו.

שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה.