“וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֶיךָ” (דברים כו:ב)

“כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ” (דברים כו:ג)

כולנו מודעים לכך שעד לא מזמן אירעה משיכה פוליטית מתמשכת בין ישראל לאמריקה באשר למיקומה של שגרירות ארה”ב: תל אביב או ירושלים. ברור לכולנו שהמיקום הנוח יותר עבור אזרחי אמריקה השוכנים בישראל לא היה גורם בדיון. השאלה המרכזית הייתה לגיטימציה לטענת ישראל שירושלים היא בירתה. כשאמריקה מחשיבה אותה כבירה, אז כביכול, יש לגיטימציה לטענה שירושלים היא חלק ממדינת ישראל. זה חשוב ביותר לישראל, שכן הלגיטימציה של אמריקה למעשיה של ישראל גורמת לישראל להרגיש בטוחה יותר עם מעמדה בעולם.

הבן איש חי שאל שאלה לגבי פסוקים אלה על הבאת הביכורים לבית המקדש בירושלים. ראשית, הפסוק דן בהבאת הפירות למקום שה’ יראה להם (דהיינו לבית המקדש בירושלים), ואז כתוב “אל הארץ אשר נשבע … לתת לנו”. נראה שהסדר הפוך. מדוע מוזכר “המקום” הספציפי  לפני “הארץ”?

הייתי משיב לשאלה זו שה’ מתחיל בקדושה הגבוהה של בית המקדש, ורק אחר כך הוא מדבר על קדושה משנית של ארץ ישראל. אבל הבן איש חי מסביר אחרת על סמך הרעיון הקודם. חז”ל מספרים לנו פעמים רבות שה’ שונא את הגניבה. מכיוון שכך, ה’ לא היה מקים את “המטה” שלו בארץ גנובה. הרש”י הראשון בבראשית אומר לנו שהתורה באמת הייתה צריכה להתחיל בפרשת בא ב”החודש הזה לכם”, אך ה’ ידע שיש צורך לקבוע את הזכאות של כלל ישראל לארץ ישראל. לפיכך, ה’ – השונא את הגניבה – הקים את “ביתו”, בית המקדש, בירושלים, שמשדר מסר ברור לכל העולם שלכלל ישראל יש את הבעלות האמיתית על ארץ ישראל.

מנקודת תצפית זו, כאשר אנו מגיעים לבית המקדש בירושלים ומצהירים את זכותנו לארץ זו, עלינו גם להצהיר בפני העולם שאנו עומדים בחובותינו, על ידי קיום המצוות התלויות בארץ. נראה לי ברור מאליו (ואף נאמר על ידי רבנים גדולים רבים לאורך הדורות), מה שברור בתוכחה – שאם נקיים את המצוות התלויות בארץ, תתחזק טענת זכותינו לארץ ישראל.

שנזכה לחזק את הבעלות שלנו בארץ על ידי קיום המצוות כראוי. לדוגמה, האם אי פעם חשבת כשאתה מפריש תרומות ומעשרות על הפירות שאתה קונה, שאתה מחזק את עמדתנו בארץ ישראל? שה’ יתברך יברך אותנו עם גילוי שכינתו בירושלים הבנויה, שיהיה בקרוב בימינו!