בפרשת במדבר, ה’ צווה את משה שוב לספור אותנו. זה נעשה על ידי כך שכל אחד נתן חצי שקל. כדי שיהיה לנו שקל שלם, אנחנו חייבים להצטרף יחד עם אחינו היהודי. נראה לי שזו לא רק דרך למניעת מגיפות, אלא כדי ללמד אותנו שלמרות שאנחנו יחידים, כדי להיות ראויים לספירה, אנחנו צריכים להתחבר עם יהודים אחרים. רעיון זה הדהד כשעמדנו בסיני, “כאיש אחד בלב אחד”. מטרתו הוא לא רק כדי למנוע סכסוכים בינינו, אלא להכיר בצורך שלנו להיות מחוברים אחד עם חברו. חלק מהסיבה לכך היא כדי שיהיו הזדמנויות לעשות חסד.

ככל שחג השבועות מתקרב, אנו רואים את עצמנו מבורכים שזכינו לקבל את התורה. נראה שאין זה במקרה שחז”ל אומרים לנו שהתורה מתחילה ומסתיימת בחסד – לא רק חסד שבני אדם עושים, אלא ה’ בכבודו ובעצמו עושה חסד עם בני אדם: בתחילת התורה, הוא הלביש את אדם וחוה, ובסוף התורה הוא קבר את משה רבנו.

בחג השבועות, נוהגים לקרוא את מגילת רות. יש הרבה הסברים למנהג הזה. החיד”א מזכיר את אחת הסיבות שאנחנו קוראים רות בחג השבועות מגמרא סוטה שאומרת כי בדיוק כמו שהתורה מלאה חסד, כך גם מגילת רות מלאה בחסד. קוראים את מגילת רות, במיוחד בזמן קבלת התורה, כדי להדגיש את חשיבות החסד. רעיון זה מתחזק באמצעות מחשבה נוספת בחז”ל. יש שתי מגילות שאנו מחויבים לקרוא בשלימות: רות ואסתר. הסיבה לכך היא כי לשתיהן יש יסוד של מסירת נפש לאחרים: רות ויתרה על עתידה כדי לטפל בחמותה; ואסתר, וויתרה על חייה הפרטיים ועל נישואיה, בשביל כל עם ישראל, כפי שכתוב “כאשר אבדתי, אבדתי”.

הגמרא בסוכה דף מט: מביא את הפסוק “ותורת חסד על לשונה”. הגמרא שואלת: “וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד?” הגמרא נותנת שתי תשובות. התשובה הראשונה היא כי מי שלומד תורה לשמה “זו היא תורה של חסד”. התשובה השנייה היא כי תורת חסד מתייחסת למי שלומד תורה על מנת ללמד לאחרים. נראה לי שהמכנה המשותף לשתי התשובות הוא שכשאדם לומד מסיבות אלטרואיסטיות זו כוונת “תורת חסד”.

גם אנחנו, כאשר מקבלים על עצמנו את התורה, צריכים לזכור כי עלינו חובה לעשות חסד, לא רק כמצווה בין אדם לחבירו, אלא גם כתנאי הכרחי כדי להצליח בקבלת התורה.

שנזכה לקבל על עצמינו בחג השבועות הזו לא רק את חובתינו ללמוד תורה, אלא גם את חובתינו לגמול חסד!