אין עוד מלבדו

“וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה” (עמידה לראש השנה)

נשאלת השאלה “למה זה כל כך חשוב שגם הגויים יכתירו ה’?”

המדרש (פרשת עקב) מספר לנו שכאשר חבר משבח לחברו, זה לא מאוד משמעותי שחברים בדרך כלל מתעלמים מההיבטים השליליים של חבריהם. אבל, כאשר אויב משבח אדם, זה באמת משמעותי, כי זה מראה שזכה לכבוד של אויבים, למרות האיבה שלהם אלינו. בזאת אנו יכולים להבין את אשר דוד המלך כותב בתהילים קי”ז “שבחוהו כל האומים”.

בזמן יציאת מצרים, עשה ה’ נסים שהיו כל כך מופלאים, שאומות העולם – למרות השנאה הטבעית שלהם ליהודים – עמדו ביראה, כבוד, והערצה לה’. בזמן שמשיח יבוא וכל השקרים יהיו חשופים, הגויים שוב יעמדו ביראת ה’. עם זאת, זה יכול להיעשות בלי שום יחס אלינו. לכן, התפילה שלנו בראש השנה היא כי ה’ ישיג את ההכרה על ידי שישים אותנו על מעמד, על ידי קשר חזק איתנו בצורה שמראה כי אנו עמו ועבדים שלו – שיש לנו מערכת יחסים מיוחדת איתו עם זה שהוא “אבינו, מלכינו”.

זה נמשך לתוך עשרת ימי תשובה, כפי שאנו ממשיכים להתפלל כי אנחנו רוצים נוכחות של ה’ להיות מורגש. המילים בתפילה “אלוקי ישראל מלך” הם בקשה ותחינה כי נהיה הצנור שדרכו הוד מלכותו של הקב”ה יבוא לידי ביטוי בעולם.

כיצד נשיג את זאת? מה זה מחייב אותנו לעשות? בתפילה אנו מתחננים לה’ “למענך אלוקים חיים”: אנו מבקשים מה’ לתת לנו חיים, אבל עם הקשר ומטרה להראות תפארתו של הקב”ה. ועל ידי זה שאנחנו רוצים הצלחתינו לשם פארו של הקב”ה מקשרים ההצלחה שלנו להצלחתו לכאורה של הקב”ה. זה מה שהמשפט הפתיחה אומר: ה’ צריך ליראות כמלכינו, ואז הממלכה שלו יתפשט על פני שאר העולם. איתנו או בלעדינו, עליונותו של ה’ תושג. המטרה שלנו עכשיו היא להיות משרתים ראויים, מתחשקים רק לעשות את רצונו, וכך חסדו יוענק לנו בצורה מופלאה. דרך זאת, נהפוך למקור של קידוש ה’, ונגלה ברבים את רוממותו של הקב”ה, שמראה כי הוא שולט בעולם.