אליהו הנביא ערער על כוהני הבעל בהר הכרמל. הביאו שני פרים תאומים, אשר אחד היה עבור אליהו להקריב לה’ והשני היה עבור כוהני הבעל. המדרש אומר (תנחומא מסעי ח’) שהפר המיועד ללכת לה”בעל” התלונן ואמר “זה לא פייר”, למה התאום שלי זוכה להיות מקדש שם שמים ואני צריך להיות מוקרב לאליל?

רבי חיים שמולביץ מסביר את המדרש הזה: הפר אשר הקריבו לה”בעל” לא היה לשווא. למעשה, זה שהאש לא ירדה מן השמים היה סימן ברור כי ה”בעל” היה רק אליל ללא תועלת, ולמעשה זה קידש את השם של הקב”ה באותה מידה שהאש שירדה מן השמים על הפר שהקריב אליהו לה’. למרות שהפר אכן קידש את השם, ר’ חיים מציין שהפסוקים מראים כי עם זאת הפר עדיין לא רצה להיות קורבן לה”בעל”, אלא ברור שהפר עדיין העדיף להיות הקרבן אשר הובא על ידי אליהו לה’. על זה ר’ חיים שואל שאלה פשוטה: “מה זה משנה איך עושים קידוש השם?” והוא עונה “סברה טובה היא פחות טובה מפשוט פשט” – כלומר כל דבר שזקוק להסבר הוא פחות טוב מדבר שהוא מובן מאליו. בחז”ל יש ביטוי לשבח דבר תורה: “שפתיים ישק” – כלומר, אין צורך להסביר את הדבר תורה.

חז”ל אומרים לנו שכאשר יוסף חשף את עצמו לאחיו, הם היו המומים. המדרש (צג:י) מצטט על האירוע המדהים הזה: “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”. למאמר הזה ראיתי את ההסבר הבא: במצב רגיל, כאשר מישהו מבצע עוון, ועלינו להוכיח לו שטעה, מוכרחים לעבור תהליך על מנת שהאדם הזה יבין את טעותו. לפעמים, כמו במקרה של יוסף, אין צורך בהסבר. אחרי שיוסף גילה מי הוא, נפלה להם האסימון באופן אוטומטי. ומה קרה לכל התירוצים שבהם האחים הצדיקו את התנהגותם עם יוסף? התשובה היא שהרעיונות האלו החווירו מול מה שהובהר להם: האמת הפשוטה שטעו בגדול. זה מקביל להבעת רבי חיים שמולביץ, שבדרך כלל הברור מאליו הרבה יותר חזק ממה שצריך הסברים מורכבים.

אני רוצה להוסיף לכך רעיון שראיתי פעם: לפעמים ההכרה המזעזעת של האמת יכולה להיות יותר מטרידה לאדם שחטא מאשר העונש שמגיע לו. לאור זה אנו יכולים להבין את דברי חז”ל “אוי לנו מיום הדין, וכו’ “, שגדול יותר מיום הדין הוא יום התוכחה, כאשר אנו מכירים את טיפשות מעשינו.

בע”ה שנזכה להבנה נכונה על המצבים שבהם אנו מוצאים את עצמנו, ולא שאחרים יצטרכו לזעזע אותנו על ידי שמוכיחים לנו כמה אנחנו טועים.