שתי פרטים לגבי מכת צפרדע דורשים הסבר, הראשון, שמשה רבינו היה צריך לזעוק לד’ כדי שיסיר את הצפרדעים. השני, שהצפרדעים לא יסתלקו לגמרי, אלא, “ביאור תשארנה”. מה היה כל כך מיוחד במכת צפרדע שדרש תפילה כל כך מאומצת בכדי לסיימה? ולמה היה כל כך חשוב להדגיש שהצפרדעים יישארו ביאור?

הגמרא מסבירה שחנניה, מישאל ועזריה למדו לקח מהצפרדעים במצרים ודנו קל וחומר לעצמם. אפילו שהצפרדעים לא היו מחוייבים למסור את נפשם על קיום מצות הבורא, בכל זאת עשו זאת. קל וחומר, נמקו הם, שאנו המחוייבים במצות קידוש שם שמים, אמורים למסור את נפשנו וללכת לתוך כבשן האש.

רעיון זה חושף לנו פן נוסף במכת צפרדע. בגדול, כל מכה שימשה כמקור אמונה לבני ישראל. הם ראו את המכות מענישות את הרשעים, ובאופן ניסי לחלוטין, לא משפיעות על הישראלים החפים מפשע. אבל מכת צפרדע הרי הנחילה לקח נוסף, הרעיון של מסירות נפש. סילוק המכה תגרום לסיום שני הלקחים החשובים.

עובדה נוספת חשובה, הצפרדעים לא סולקו לחלוטין, אלא נשארו ביאור (לעמות מכות אחרות שהמזיקים הסתלקו כליל כגון, כינים, ערוב, ארבה …).

אבקש להציע את הרעיון הבא: משה רבינו רצה ולא רצה לסלק את הצפדעים. הוא היה צריך לסיים את המכה, אבל רצה להשאיר זכר לכלל ישראל למסירות נפשם של הצפרדעים. סיום מורכב כזה של המכה הוא זה שהצריך תפילה כה מאומצת.

אם היה אחד מן הצפדעים עושה “שאלת חכם” ממשה רבינו ושואל אותו, “האם אני מחוייב למסור את נפשי (ולקפוץ לתוך תנוריהם של המצריים)”? פשוט שהתשובה היתה שלילית. לא היו צפרדעים המיוחדים למשימה קטלנית זאת. אלא כל צפרדע שלקח את זה על עצמו, עשה זאת מתוך מסירות נפש ורצון עז לקדש שם שמים, אפילו עד כדי מות. זה היה הלקח שמשה רבינו רצה שיהדהד לדורות.

המדרש בתהילים (כח) אפילו מסביר שהצפרדעים שקפצו לתוך התנורים ניצלו בנס והגיעו ליאור. בפשטות, צפרדע שמסר את נפשו אפילו ניצל!

כשנלמד את מעשם של הצפרדעים ונחשוב על מסירות נפשם, שווה לנו לחשוב על כל מעשי מסירות נפש שמתרחשים סביבינו. מעשים אלא, שלא היו מחיובים לעשות, ושאולי לא היו נראים הגיוניים בזמנם, בעצם, היו המהלך הכי נכון, והמהלך שאכן הכריע את הסיטואציה והנחיל את ההצלחה.