“לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה’… עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם–לְקַלְלֶךָּ” (דברים כג:ד-ה)

התורה אומרת לנו להתייחס בשלילה לאומות מסוימות מכיוון שלא התנהגו עם כלל ישראל בדרך הראויה.

עמוני ומואבי לא יכולים לבא בקהל ה’ מכיוון שהם לא קידמו אותנו בלחם ובמים – רמה בסיסית של הכנסת אורחים. אבל התורה ממשיכה עם עוד סיבה – מכיוון ששכרו את בלעם הרשע לקלל אותנו. המגיד מדובנא שואל מדוע אנו זקוקים לשתי הסיבות? העובדה שהם שנאו אותנו עד כדי כך שרצו להשמיד אותנו מהעולם ע”י קללת בלעם הרשע – נראית סיבה מספקת מעצמה. מדוע טורחת התורה לספר לנו על עוד סיבה לכאורה פחות משמעותית (שלא קידמו בלחם ומים) כדי להסביר מדוע הם לעולם לא יבואו בקהל ה’?

למיטב זכרוני, יש חז”ל שמסביר שצאצאי אברהם אבינו חייבים להיות כאלה שעושים חסד באופן פעיל. מכיוון ששתי האומות הללו הראו שאין להן את הנטייה לעשות חסד, אזי פשוט שאין להם את התכונות להשתלב ב”כלל ישראל”. אמנם זה שהם רצו להרוג אותנו, לא הוכיח על שום פגם מהותי בהם, שכן זה צפוי מכל מדינה שרוצה להגן על אדמתה.

המגיד מדובנא מסביר זאת באופן אחר. לפעמים יש למישהו מה שנראה לנו כהזדמנות לעשות חסד ואינו עושה, ואנו מסתכלים עליו בצורה ביקורתית, אך איננו מודעים לכך שזה לא היה למעשה ביכולתו לעשות את החסד. הוא מספר את הסיפור הבא. עשיר אחד ניגש לראש הישיבה וביקש ממנו בחור עם מידות טובות עבור שידוך לבתו. הראש ישיבה הציע תלמיד מצוין שהיה מקובל על העשיר, והזוג התחתן. ביום הראשון לנישואיהם החדשים, הגישה בתו של העשיר לבעלה הטרי סעודת לחם מעופש ובורשט. בעלה היה אכלן בררן, אבל גם בעל מידות טובות, ולכן הוא לא התלונן אלא רק אכל כמות קטנה של אוכל. עד מהרה נודע לעשיר שחתנו לא אוכל את מה שהוגש לו,  ולכן הוא שכר שני בריונים שיעמדו ליד חתנו כל יום כדי להבטיח שהוא יאכל את כל האוכל שהוגש לו – או להתמודד עם ההשלכות! בהזדמנות הראשונה הבחור ברח לישיבה, וסיפר לראש הישיבה מה שקרה לו וביקש “מפלט”! העשיר נכנס בסערה לישיבה, בדרישה שיחזירו לו את חתנו. הראש הישיבה שאל אותו, “מדוע אתה מתייחס לחתן שלך בצורה כל כך גרועה?” העשיר ענה, “אין לי מספיק כסף כדי לתת לו אוכל טוב יותר.” הראש ישיבה השיב, “כסף לאוכל טוב יותר אין לך, אבל כסף לשני ‘בריונים’ יש לך?” הדובנא מגיד מסכם: יכולים היינו לחשוב שעמון ומואב לא הגישו לנו לחם ומים רק בגלל העוני והם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות אותם. אבל כשאנחנו רואים שהיה להם כסף לשכור את בלעם הרשע, רשעותם מתגלה.

ככל שמתקרבים ימי הדין, לדעתי חשוב שנשים לב לסיפור הזה. לפעמים הזדמנויות לקיים מצוות באות דרכנו, ומצדיקים את זה שלא מקיימים את המצוות באומרנו, “אין לנו זמן או כסף להיות מעורבים במצוות אלו.” ובכל זאת, כשמדובר בהוצאות לחופשה, או קניית מותרות, וגם כל הזמן שמשקיעים לחקור היכן לנפוש ומה לקנות, מתברר שאנחנו יכולים למצוא גם את הכסף וגם את הזמן.

בתקופה זו, כשכולנו עושים חשבונות הנפש, עלינו לוודא שכל ה”חשבונות” שלנו באמת מאוזנים היטב.