בפרשת השבוע כתוב:

נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְהָרְאָה, אֶתהַכֹּהֵן“. (ויקרא יג:מט)

כולנו מכירים את המושג של אופטימיסט ופסימיסט, וכיצד כל אחד מהם רואה שהכוס חצי מלאה או חצי ריקה. במצב לא ברור של צרעת, כמו זה שמתואר בפסוק שצוטט למעלה, הייתי חושב שהתורה תנקוט עמדה של אופטימיות, כלומר, להניח שהוא טהור ולא שהנגע הינו צרעת, אבל התורה לוקחת את העמדה של “אשם עד להוכחת חפות מפשע” על ידי הצהרת “נגע צרעת הוא” זו הערכה מוחלטת כי הוא נחשב כמצורע עד שהכהן יגיד לנו אחרת.

ה’אוזניים לתורה’ מעיר על גישה זו של התורה ומלמד אותנו לקח בסיסי איך צריכה להיות תפיסת העולם שלנו: אם ה’ גרם לנו להמצא במצב יוצא דופן, אנחנו חייבים לחשוב “האם זה סוג של אזהרה?” ואם כן, אנחנו צריכים לשים לב לאזהרה ולשפר את עצמנו. ואם חלילה אנחנו מתעלמים מזה, אז אנחנו יכולים לצפות למקרה גרוע יותר. כאשר לאדם יש נגע שהוא ספק צרעת ויש לו ללכת אל הכהן, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי לקבוע במה הוא יכול לשפר את דרך חייו. אם הוא נשאר במצבו הקיים ללא שינוי, אז הספק צרעת בסופו של דבר יהפוך לצרעת מוחלטת.

כשדיברתי על רעיון זה עם ידיד, הוא סיפר לי על סיפור שעשה בו רושם עז. לפני כמה שנים הוא הלך לבית החולים לבקר חבר שהיה בתאונת דרכים. למרבה הפלא, הפצוע אמר לידידי “יש הרבה אנשים במצבי שישקלו לשנות משהו בחייהם אחרי הצלה של הרגע האחרון. בכל זאת, אני לא מתכוון לשנות משהו! ”

בנגוד לכך, השבוע התקשר אלי חבר קרוב משפחה, וביקש לדבר איתי אישית. הוא סיפר לי שזה עתה הוא היה מעורב בתאונת דרכים בכביש ירושלים-תל אביב, ולאחר שהסביר את הפרטים, שאל אם הוא חייב לברך ברכת הגומל (הוא באמת היה חייב). נפגשנו שוב למחרת, והוא שאל אותי “אני מבין ששום דבר בעולם הזה לא קורה במקרה. אז מה אני צריך ללמוד מזה שכמעט ונפגעתי באסון, ומה עלי לעשות כדי לשפר את עצמי?”

בעוד שאני הרהרתי על האפשרות שתגובתם של כמה אנשים עשויה להיות שונה מההבנות של ה’אוזניים לתורה’, עלה בדעתי באופן אירוני שעשועי לשון. יש דמיון בין המילה “צרעת” (פגע רוחני בעור) לבין “צרות” (בעיות למיניהם). אם אתה לא חושב על סיבות ל’צרעת’ שלך, אתה יכול בסופו של דבר להגיע ל’צרות’.

לסיים בנימה עליזה יותר, עברנו זה עתה את חג הפסח הממריץ, ואם לא ניקח פסק זמן כדי להרהר בו, הוא עלול להפוך לזיכרון בלבד. אם נחשוב על המופתים והערכים של ה’חֵרוּת‘ עכשיו כשאנחנו עדיין מרגישים אותו, בתקווה שנוכל ל’חֲרוֹת‘ אותו בלבנו ובמוחותינו.