לעתים קרובות אנו רואים אנשים שמתחילים לעשות משהו שנראה לשם שמים לחלוטין. אבל בשלב מסוים, מאמציו אינם מצליחים, והוא מוצא את עצמו מוטבע בכל מיני מצבים הלוחצים עליו לפעול בצורה בלתי הולמת. לעומת זאת, לפעמים אנחנו רואים אדם שנכנס בתמימות לפרויקט, ולא רק שהפרויקט מתקדם, אלא שהוא עצמו גדל איתו.

יתכן שיש כמה סיבות ברורות לכך, אבל אני רוצה להתייחס לסיבה שהוסברה על ידי הרב שרגא גרוסברד. בפרשת השבוע יש לנו סיפורים של שתי נשים ש”ידעו” שהן היו אמורות להיות צאצאיות שיהיוחלק מכלל ישראל. תמר ידעה שהיא אמורה להיות אם למלכי ישראל, ואשת פוטיפר ידעה גם שיהיו לה צאצאים מיוסף. שניהם הציבו את עצמם במצבים לא נוחים לכאורה כדי להשיג את מטרותיהם. עם זאת, כאשר שני הסיפורים מתגלים, אנו רואים לראשונה את תמר המראה את מסירתה לעשות את הדבר הנכון (והיא אפילו מוכנה להפיל את עצמה לכבשן האש שלא להלבין פני יהודה), מה שנראה לי כתכונה בסיסית למנהיגות. בניגוד מוחלט לזה, אשת פוטיפר היטילה אשמה על אדם חף מפשע כדי לטהר את עצמה ממצב לא נוח.

הבדל נוסף מהגמרא (סוטה י) הוא שכאשר פגש יהודה את תמר, הוא שאל אותה שורה של שאלות כדי לוודא כי אכן מותר לו לקיים מערכת יחסים איתה. אשתו של פוטיפר, לעומת זאת, רצתה להתאחד עם יוסף, אף על פי שהיתה נשואה. אני חושב שזה הדרך להבין את סוד ההצלחה והכישלון: אשתו של פוטיפר האמינה שהסוף מצדיק את האמצעים, ואילו תמר הבינה שכדי להצליח, גם האמצעים חייבים להיעשות על פי התורה, אפילו במחיר של לא תהיה אמו של המשיח.

אם למישהו יש הזדמנות לקיים מצווה, אבל עלול לגרום כאב לאחרים, האם יש לעשות את המצווה? מה אם הכאב – במובן מסוים – מובא על עצמו – האם זה משנה אם אתה צריך לחמול עליו? לפני שבועיים קראנו על רחל ולאה. שלאה הסכימה להתחתן עם יעקב, על חשבונה של רחל. האם זה הדבר הנכון לעשות? ברור שכן. (ראה מפרשים שמסברים בפירוט את מעשיה).

אציין שלפני כעשרים שנה אני בעצמי הייתי מעורב ביזום פרויקט של “תורה, תפילה, וחסד”, אבל הבנו שקידום הפרויקט הזה יעליב מישהו. הלכתי עם השותפים שלי לשאול את הרב מיכל יהודה לפקוביץ, שהיה נחשב לאחד מגדולי הדור. הוא ישב איתנו, ועבר את כל ההשלכות של הפעלת הפרויקט עד שהגענו למסקנה סופית. בעזרת נקודת ה”דעת תורה”, אני מאמין שהיה לנו את העזרה מן השמים שהפרויקט הזה הוא עדיין פורח וגורם לקידוש השם.

בעזרת ה’ נזכה שלא רק יהיה לנו רצון אדוק לעשות דברים טובים, אלא שגם נשיג אותם באופן שיביא לקידוש השם.