“שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן” (שמות לה:ב)

כתבי חז”ל מלאים בכל מיני הבטחות להצלחה במגוון תחומים. עם זאת, כולנו יכולים להגיד שהיו פעמים שאנחנו לכאורה קיימנו את המצוות כפי שצוינו על פי חז”ל, אבל ההצלחה המובטחת לא נראה שהתרחשה.

החפץ חיים בהלכות “נטילת ידיים” עוסק בסוגיה זו. הבן איש חי גם מתייחס לשאלה זו בפרשת השבוע. התורה אומרת “ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי…”. על פי הבנה פשוטה זה רק אומר שמותר לעבוד בימי חול, אבל בשבת חייבים להפסיק מלעבוד.

הבן איש חי קורא את הפסוק הזה בתובנה אחרת. לפעמים אם נעשה משהו שהוא סגולה להצלחה, ההצלחה תבוא בלי הרבה מאמץ מצידנו. לכן, הוא קורא את פסוק כדלקמן: “ששת ימים המלאכה תֵּעָשֶׂה בכוחות עצמה”, כל עוד ש”ביום השביעי” תשבות. חז”ל לימדו שכל הברכות נובעות משבת. אבל הוא מוסיף תנאי נוסף. יש רבים ששומרים את השבת,שומרים אתההלכות, לא עושים מלאכה, אבל לא שומרים על שבת “קודש” כפי שהיא צריכה להיות. אם זה המצב, אם כי לא עברו עבירות, הסגולה לא תעבוד. לכן, ממשיך הפסוק, “יהיה לכם קודש…” כלומר יום השבת יהיה קודש בשבילך. הדרך היחידה לקבל את הברכות שיום השבת מעניק היא ראשית לא לעבור על שום איסור של שבת, ושנית לשמור את קדושת שבת.

פעמים רבות, אנו עושים את כל הדברים בשבת שהיחס שלנו עם ה’ דורש מאיתנו, אבל רק ברמה הטכנית, אבל לגבי שמירת שבת “קודש” – נפרד ומיוחד – אנו חסרים ממה שנדרש מאיתנו. כלומר, אנחנו חייבים לעשות את השבת ליום של רוחניות. נראה לי, כי זה לא במקרה, שהמדרש כאן בילקוט שמעוני אומר לנו לשבת בשבת בבית המדרש, ועל ידי כך נקדש את שם ה’ בקרב כלל ישראל.

בשבת זו, בע”ה נזכה לא רק לקרוא את הפסוק כמו שהבן איש חי הסביר, אלא גם לשמור את השבת בצורה שתגרום שה’ יעניק לנו הברכות שהבטיח.