“כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'” (שמות לה:כב)

החתם סופר מציע שפסוק הזה מתייחס לשתי גישות שונות לנתינת צדקה: יש כאלושבררנים מאוד ושואלים “במה הכסף שלי יתמוך? עבור ארון הקודש, בימה, ארון המעילים או עבור השירותים? “. ויש אנשים שפשוט נותנים את הכסף ואומרים “בית הכנסת צריך הרבה דברים שונים – תשתמשו בכסף שלי לכל מה שנראה לכם הכרחי”.

הבה נבחן: איזו משתי הדרכים האלה של מתן צדקה היא ברמה גבוהה יותר? מי שמבקש שכספו ילך למטרה מסוימת בבית הכנסת, או מי שנותן למועצת בית הכנסת להחליט?

ההלכה קובעת (אורח חיים קנג:כא) שדבר שהיה בשימוש למטרות חול לא ניתן להשתמש בו למטרות קודש. משמעות הדבר היא שכל התכשיטים המוזכרים בפסוק אשר שימשו אנשים לא יהיו ראויים לשמש ככלי המשכן – אלא למטרות צדדיות. עם זאת, מטילי זהב, אשר על פי ההגדרה לא היו בשימוש עדיין עבור משהו מסויים, יכולים לשמש לכלי המשכן בעצמם. פירוש הדבר הוא, כי אלה אשר תרמו את התכשיטים השונים לא דאגו לאיזה צורך הפריטים שלהם ישמשו, ולכן התורה משתמשת במונח “נדיב לב” – הם לא חיפשו תהילות או תחושות טובות, אלא רק הידיעה שמה שהם תורמים יהיה למטרות חשובות. הם פשוט שמחו להיות חלק מהמצווה העצומה הזו. אבל אלו שנתנו “תנופת זהב” (סוף הפסוק לעיל) – מטילי זהב או מטבעות – אולי ציפו או אפילו דרשו שהתרומות שלהם ישמשו עבור כלי המשכן. לכן, אנו מבינים את המילה “תנופה” כפי הסבר הרמב”ן, שהם הרימו את הזהב, כדי להראות מה הם תורמים, באופן שוודאי יביא להם כבוד ותהילה, וזה הראה חוסר ב”נדיבות לב”.

יש ביטוי ביידיש על בעלי צדקה: מי שיש לו כסף יכול לקבוע מה ייעשה עם זה. החתם סופר מספר לנו שיש רמה גבוהה יותר: לתרום, ויהיה מה שיהיה.

הרב חיים מוולוז’ין לימד, שבהתאם לרמת טוהר הלב של התורם, השתמש בצלאל עם הזהב שתרמו לדברים עם רמה זו של קדושה. בקיצור: אין קיצורי דרך – הדרך היחידה להגיע לגדולה היא לעשות מעשים גדולים.