הרמב”ם אומר בפרשת ואתחנן שקיום המשפטים הוא “תפארת”, ואפילו הגויים ישבחו את בני ישראל על שמירת המשפטים. יש להסביר מה משכנע כל כך במשפט המעורר תגובה כזו מאומות העולם.

הגמרא בסנהדרין אומרת שמי שדן דין אמת לאמיתו הופך להיות שותף בבריאת העולם. המפרשים נאבקים עם פירוש הביטוי “דין אמת לאמיתו”, שדין הוא או אמת או שקר, ועוד, למה לדון דין כזה שווה לבריאת העולם? כבסיס, דיין חייב להיות חסר פניות. אנחנו, כנבראים בעולם הזה, מושפעים לטוב או לרע מכל מה שמתרחש סביבותינו. זה מעורר מאיתנו תגובות או רגשות, לפעמים במודע ולפעמים באופן כל כך תת הכרתי שאנחנו אפילו לא מודעים לכך. הגמרא אומרת לנו כי שוחד ישפיע, גם אם האדם המשוחד לא יודע שקיבל את השוחד. (למשל, אם אחד בעלי הדין שם כמה מטבעות לתוך כיס השופט בלי ידע השופט, חז”ל אומרים לנו שזה ישפיע על נקודת המבט של השופט על הדין.) התורה דורשת שהשופט ינתק את עצמו מכל הרגשות והמחשבות כדי להיות אובייקטיבי לחלוטין. החלל הזה, הנעדר מכל ההשפעות החיצוניות, דומה לסביבה שהיתה קיימת לפני בריאת העולם. אולי לזה חז”ל מרמזים: שיש לנו את היכולת לנתק את עצמנו מן העולם החיצון עד כדי כך שנהיה אובייקטיביים לחלוטין (שזה המעמד שממנו ברא ה’ את העולם).

הספר בת-עין על פרשת השבוע משווה בין הדרך להשיג אובייקטיביות במשפטים לעבודת ה’. כמו שבמצוות אומרים “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, כך חז”ל אומרים שאם נעשה מאמצים רציניים, נוכל לבוא לשפוט בכנות. ה”תפארת” של היהודי היא שבכל מה שהוא עושה, אינו מושפע שהסביבה. כשאומות אחרות רואות את זה, מבינות שאנחנו רמה מעל.

אני חושב שהרעיון הזה נשמע קצת מנוגד לנו בחיי היום-יום שלנו, אבל במציאות זה מאוד רלוונטי לאופן שבו אנו פועלים עם אנשים. לדוגמה, לאחד יש לקוח, ילד או חבר, אשר בעבר פגע בו. כאשר אנו מתחילים שיחת טלפון או נפגשים פנים אמול פנים, אנו נדרשים, ברמה מסוימת, להקשיב ללא משוא פנים ולא למשוך רגשית בכיוון אחד (זה לא אומר שאנחנו צריכים לשכוח את העוול). אם אנחנו יכולים לנתק את עצמנו ולשפוט כל מצב לפי הערך שלו, אנחנו אכן הופכים ליותר אדוקים. לא רק שזה הופך להיות שותף בבריאת העולם, אבל לדעתי אדם כזה יחיה חיים אמיתיים, שהם לא רק מרוממים, אלא גם פחות אדישים.