“וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה” (דברים ד:ו)

הרב נפתלי מרופשיץ היה ידוע כאדם שלא היה לו סבלנות לטיפשים. למעשה, הוא אמר פעם “אני בטוח שאיני הולך לגהינם. במקום זה יכניסו אותי לגן עדן ליד אחד מאותם אנשים!” (אבל אחרי שהוא חשב לשנייה הוא אמר, “זה לא יכול להיות שחסיד שוטה יהיה בעולם הבא!”

על מנת לעבוד את השם ולאהוב אותו, פעמים רבות יש צורך ביצירתיות. הגישה “קדוש יותר ממך” אינה בהכרח תמיד הדרך להביא לקידוש השם. להפך, פעמים רבות עדינות יכולה לגרום לקידוש ה’ יותר גדול. ולפעמים צריך להראות כאילו לא קרה כלום. לדוגמא, כשמבקרים בבית שלא מכירים את רמת הכשרות של הבעלים, יש אפשרויות רבות לטפל במצב. אפשר לשאול “איזה הכשרים אתה אוכל?”. ישנה גם אפשרות לבקש כוס מים בכוס חד פעמית, משום שלא יודעים אם הכוסות הוטבלו במקווה. ויש שפשוט אומרים, “תודה, אבל כבר אכלתי בבית”.

מספרים על ר’ אברהם ג’נקובסקי, לא רק שהיה גאון בתורה אלא גם יחסי האנוש שלו היו באמת יוצאי דופן. לדוגמא, כר”ם בישיבה, פעם ליווה את אחד מהתלמידים לפסיכיאטר. כשהוא ישב בחדר ההמתנה, נכנס תלמיד חכם מפורסם – ככל הנראה לתור שלו עם הפסיכיאטר. במעשה חסידות אמיתי, קפץ ר’ אברהם וניגש אליו והתחנן, “בבקשה תעשה לי טובה ואל תגיד לאף אחד שראית אותי כאן.” בפעם אחרת היה יושב במושב הקדמי של האוטובוס, כשאישה עלתה ועשתה את דרכה למושב הריק שליד ר’ אברהם. הוא רכן ולחש לה, “יש לי ‘כרוספדין'”. האישה הניחה שהוא בטח חולה מחלה זיהומית, ולכן התיישבה במושב פנוי אחר עם הערכה לאדיבות של הרב המשובח הזה. מישהו שהיה שם שאל אותו “מה אמרת לגברת?”. ענה הרב אברהם, “חז”ל אומרים שלבישת ציצית מגינה על עבירות, והתרגום של ציצית הוא ‘כרוספדים’. לפיכך, מה שאמרתי רמז שעדיף לנו לא לשבת ביחד על ספסל אחד, ובמקום לעשות חילול ה’, עשינו קידוש ה’.”

אנשים כמו הרב אברהם הם אלו שעושים את עם ישראל לפליאה לכל העמים, בכך שהם מקיימים את התורה בצורה מדויקת, אך יחד עם זאת הם נותנים לסובבים אותם להרגיש טוב. זוהי השלימות של להיות “עם חכם ונבון”. כאשר האדם משתמש בשכל שלו כדי לקדש שם שמים כשהוא מקיים את רצונו של ה’, הוא באמת הופך אותנו ל”הגוי הגדול הזה” בעיני העמים.