יש מהר”ל ידוע, ששואל שאלה פשוטה על ענין “ערי המקלט”. הגמרא מספרת לנו שהיו שלוש ערים בארץ ישראל ושלוש בעבר הירדן. הגמרא שואלת, למה הם צריכים כל כך הרבה ערי מקלט בעבר הירדן? הגמרא עונה: “בגלעד (שהוא בעבר לירדן), שכיחי רוצחים”. המהר”ל שואל, שמי שהורג במזיד אינו ענוש גלות. רק מי הורג בשוגג! אז, גם אם נכון שיש יותר רוצחים בעבר הירדן, זה אינו כמות יותר גדולה של הורגים בשוגג? המהר”ל עונה עם תובנה חשובה בטבע האנושי: מי שרואה ברצח פשע חמור, יגן על עצמו באופן לא מודע מלעשות דברים שיכולים להביא לגרימת מוות ברשלנות. (פעם שמעתי את זה מנוסח באופן הבא: כולנו טוענים שאנחנו לא אחראים לנזק שנגרם בזמן שאנחנו ישנים, כי אנחנו לא מודעים, אבל לא משנה כמה רחבות או צרות המיטות שלנו, אנחנו בדרך כלל לא מגלגלים ונופלים כאשר אנחנו ישנים, הסיבה היא שאם משהו מספיק חשוב לנו, אז אנחנו נהיה זהירים – אפילו בשנתנו.)

על פי רעיון שהביא האור גדליהו, אני רוצה להרחיב את הרעיון הזה. כאשר כלל ישראל היו חונים ליד הר סיני, היו ברמה כל כך גבוהה שלא היו צריכים למשפטים, בגלל הקשר שלהם עם ה’, ואת ההבנה של “כאיש אחד בלב אחד” – להיות עם אחיד – נזקים פשוט לא התרחשו. רק לאחר שהתרחקו מהר סיני היה צורך ליישם את המשפטים האלו. (למשל, אברהם אבינו, שהיה ברמה גבוהה בחיי היום-יום שלו, אף השפיע על הבהמות שלו. בעוד שהוא הקפיד לחסום אותם כדי שלא יאכלו משדות של אחרים, לא היה צורך לזה שהבהמות שלו פשוט לא היו אוכלות מזון של אחרים.)

כשאנחנו עוברים מפרשת “הר סיני” לפרשת המשפטים, עלינו לנסות ולשמור על החוויה המרגשת שתחלחל בתוכינו ובתוך סביבתנו, דבר שיצמצם את הצורך לקיים דיני תורה במערכת המשפטית.

החסידים מסבירים בקריצת עין הפסוק בקריאת שמע “ואהבת את ה’ ….. בכל מאודך” – אם אנחנו מחדירים אהבת ה’ בתוכינו ובתוך הרכוש שלנו, תאונות פשוט לא יקרו. פוליסת ביטוח לא זול אבל די נהדר!