אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם (דְּבָרִים כט:ט)

מפני מה הוצרך משה רבינו להצהיר לבני ישראל את המובן מאליו, שהם עומדים היום מול הקב”ה ? עונים חז”ל, שמטרתו היתה לחזק אותם בפרט לאור המשימה הכבירה שעכשיו קיבלו (שמירת כל המצוות).

בעמדינו לפני יום הדין, יש מאיתנו שחשים באימת הדין וגודל האחריות המוצבת מולינו. אולי בהכרה זו, אנו נעצרים, קפואים מפחד, בחוסר ביטחון על המשימה הגדולה הזו. מה הוא החיזוק של “אתם ניצבים” ואיך נוכל לשאוב ממנו את הכוחות שיעזרו לנו לעבור את התקופה הנוראה הזו ?

כבר כמעט חודש, אנחנו אומרים בסוף התפילה מזמור כ”ז, “לדוד ד’ אורי וישעי…”. בסוף המזמור אנו אומרים ש”לולא האמנתי בטוב ד'” ועל כך מעירים המפרשים ש”לולא” הוא אותיות אלול. המסר הוא שאם נוכל להאמין ולבטוח בכוחו של אלול, נוכל לזכות בדין – ולמה ? דווקא בזכות האמונה שלנו.

אבל נראה לי שמחשבה זו היא מבוססת על הגיון מעגלי. אנחנו מאמינים בהצלחתינו בזכות …האמונה שלנו ?!? איך ייתכן ? אני חושב שהתשובה טמונה בהבנה שלנו ומקור אמונתינו. אנו בוטחים בקב”ה שלא ישלח לנו נסיון מעבר ליכולתינו אלא ההיפך – יציב בפנינו אתגר שאנחנו יכולים לו. כל מה שנחוץ לנו הוא להושיט לו יד ולעבור את הניסיון בהצלחה.

זה דומה למשל עם ילד ואביו שיצאו לטיול. הילד עומד בתחתית ההר ותמה – “איך נטפס את כולו ?!” אביו משיב לו, “רק אחוז בידי” ומפאת גודל הביטחון שיש לילד באביו, הוא שואב כח מהביטחון שאביו מפגין בו ומבצע את המשימה בהצלחה.

כך גם, אחרי כמעט חודש שלם של חיזוקים ממזמור “לדוד ד’ אורי וישעי”, נוכל לשאוב כוחות ולבטוח בהצלחתינו. אמנם, ממש כמו הילד שאוחז ביד אביו, אין הבטחון מספיק, צריכים אנו גם לצעוד בכוחות עצמינו.

ואיך ייראה המאמץ הזה ? בדומה למטפס ששם לב על כל פסיעה שלא ימעד ולא ידרוך במקום שאיננו מקדם אותו לכיוון הפסגה, כך גם אנחנו צריכים לנצל את זמנינו היקר לפעולות חיוביות (תורה, עבודה, וגמילות חסדים) שייקדמו אותנו אל מטרתינו, ולא ח”ו פעולות שיגרמו לנו למעוד ולסטות מהכיוון שאליו אנו מעוניינים להגיע.

אבינו שבשמים (ממש בדומה לאב שבמשל) מאמין בנו ויודע שאנחנו יכולים להצליח ! על ידי אחיזה איתנה בתורה ומעשים טובים, הוא יוביל אותנו לקראת פסגות של עליה בעבודתו, ומשם ייפתח לעינינו נוף מדהים של שנה מלאה ברכות והצלחות.