במדרש תנחומא מצאנו רעיון מענין. מובא שם שמשה רבינו צפה ברוח הקודש שעתיד בית המקדש להיחרב, וכתוצאה מכך ייפסקו הביכורים. לשם כך, אומר המדרש, תיקן משה רבינו את שלשת התפילות של היום.

אפילו אם נשים בצד את הגמרא בברכות שמתלבטת גם למקורם של התפילות – ומסיקה שנתקנו כנגד הקרבנות שבטלו עם החורבן. השאלה, בכל זאת מתבקשת – מה הקשר בין ביכורים ותפילות היום ?

ניתן כמובן לתרץ על פי דרכו של המשנה ברורה. המשנה ברורה כותב שתפילה צריכה להכיל שלשה מרכיבים: שבח, בקשה והודייה. על דפוס זה בנויה תפילת השמונה עשרה, וגם כן, ניתן למצוא מרכיבים אלו בוידוי ביכורים (הפסוקים הנאמרים לכהן בעת הגשת הביכורים) הנמצא בתחילת פרשתינו.

וניתן גם כן לראות את התשובה בזווית רחבה.

לוח השנה מורכב מזמנים שונים שדורשים מאיתנו להתמקד באזורים שונים של עבודת ד’. לדוגמא, בפסח אנו אוכלים נהמא דמהימנותא ועובדים על מידת האמונה בד’. בסוכות, אנו מודים להשם על כל הטוב אשר גמלנו. באלול, אנו מבצעים סדר פנימי ורשימת מלאי של כל הצלחותינו וכל חסרונותינו על מנת להתחזק לקראת השנה הבאה. כל שנה הסבב חוזר חלילה.

אבל הסבב היחיד אינו רק במעגל השנה. גם כל יום עובר עלינו ב”תחנות”. בבוקר אנו מלאי מרץ, בצהרים עושים רפלקציה על העבר אבל מתחזקים לקראת העתיד (המשך היום) ובערב, אנו זוכים להודות לפניו, יתברך, על עוד יום פורה.

כך גם פירות הביכורים מסמלים את גישתינו הסבבית. זורעים, מטפחים ולבסוף כשהפירות גדלו וכמעט ניתן לבצור אותם, אנחנו מקדישים את תחילתם לד’. ועל ידי כך מצהירים שלא נוכל להשיג שום דבר ללא עזרתו.

בתחילת השנה, כשאנו מלאי רצון להשתפר ולהשיג דברים נשגבים – מן הראוי שנבקש את עזרתו יתברך להצלחות אלו. ואת תחילת תפילותינו, לא “ניקח” על ידי בקשות לצרכינו הפרטיים, אלא “ניתן” לד’ (כמו ביכורים) על ידי שבח והוקרה בלבד.

בעזרת השם, נתחיל בימין, ונגיש את תפילותינו לכבודו יתברך, ובזכות זאת, נצליח בכל אשר נפנה.