ה‘ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. (דברים א:ו)

התרגום יונתן מפרש את הפסוק הנ”ל כרשימת הישגים ומתנות שקבלנו בהר סיני. ביחס לדברים שקבלנו, התרגום כותב ”וְאִתְהַנִי לְכוֹן עַד הָאִידְנָא“ כלומר, דברים שהנאתם נתונה לנו, כגון: המשכן, התורה, וכו’.

תיאור זה של התרגום, על פניו, אינו עולה בקנה אחד עם ההבנה הקלאסית שרש”י מלמד אותנו על זמן מתן תורה. אנחנו ברחנו מהר סיני כ”תינוק הבורח מבית הספר”. אז כיצד נתאר את החוויה כמשהו ש”נהיננו” ממנו ? אבל, באמת, רעיונות אלו אינם סותרים. כמו ילד, שנשאל אותו על חוויתו ב”חיידר”, יספר לנו בהתלהבות רבה על המורים או החברים או אפילו על ההפסקות והמשחקים. הילד נהנה להיות בחיידר. אבל הנאה זו אינה מונעת את ה”בריחה” בסוף היום. בואו ונחקור את פשר הבריחה.

בפרשתינו, מהדהדת שאלתו הנצחית של משה רבינו – “איכה”. המדרש אומר ששאילת ‘איכה’ זו היא מקור לכל שאלות האלו – כולל מגילת איכה של תשעה באב. נוכל לומר שבעצם שאלתו היא – איך !?  איך מריתם את פי ד’ והתעלמתם מהטובה, מ”ההנאה”, שנתן לכם הקב”ה?

נראה לי שהתשובה מוגדרת כחוסר בגרות. הילד מבין רק מה שלפניו. כרגע הוא משועמם, או מרגיש שדורשים ממנו – אז כרגע הוא לא שבע רצון, ואם ניתן לו את האפשרות הוא יברח. אפילו שבמבט אחורה הוא יודה שזמנו היה טוב ומועיל, בכל זאת, הוא איננו רואה את התמונה הכוללת.

הקב”ה לא רק דורש מאיתנו להעריך את הטוב שהוא נותן לנו, את ההנאות שהוא מרעיף לנו, אלא גם, להתנהג בבגרות כלפי מתנות אלו. נכון, מתנות אלו לפעמים דורשים מאמץ, אבל בתמונה הגדולה – מתנות אלו תורמים לנו המון ! וזאת תרומה שגם אנחנו מודים בה. אז מחוייבים אנו לראות את התמונה הכוללת ולא להישאר כפויי טובה. כשנכיר ונשים את “הנאות” הק”ה לנגד עינינו – נזרים חיות לתוך עשיית המצוות שלנו.

המלה הראשונה בקינות השנה, היא “שבת” כלומר, הכל דמם. בשבת זו, יום תשעה באב עצמו, אנחנו יכולים לקיים את המילה הראשונה בקינות, ולשבות מהבריחה שלנו. אם נקיים את השבת בחיות יתר ונתמסר לעבודת ד’ בהכרה על כל הטוב שהקב”ה הנחיל לנו – אזי נקח את הצעד הראשון לקראת נחמתנו – “השיבנו ד’ אליך – ונשובה, חדש ימינו כקדם”.