כתוב בפרשה “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו” רש”י מצטט שני פירושים על מעמדו של נח: 1) אם היה בדורו של אברהם אבינו, אולי היה צדיק יותר; או 2) אם היה בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום.

הביטוי “לא נחשב לכלום” תמיד הטריד אותי, שכן לצדיק צריך בהחלט להיות ערך מהותי – מלבד הערך היחסי שלו לסביבתו. גם אם נח לא היה נחשב ” סופר צדיק” בדורו של אברהם, עדיין היה נחשב לצדיק כל שהוא, אם כך, מדוע חז”ל אמרו שהוא לא היה נחשב לכלום?

התפארת שלמה עונה על שאלה זו באופן הבא: תארו לעצמכם מצב בו ה’ דיבר איתך ולא עם אף אחד אחר בדור שלך. אני מניח שתרגיש שאתה חשוב! אולי היית מבין כי ה’ גדול ממך, אבל בהחלט היית רואה את עצמך כבעל ערך מפני שה’ לקח את הזמן לדבר איתך. אך אנו רואים כי כאשר אברהם אבינו מתחנן לה’ בפרשת סדום, הוא קבע את ההפך: “אני יודע כי ה’ דיבר אלי, אבל אני עפר ואפר.” התפארת שלמה מסביר כי בשל הבנה עמוקה זו של אברהם ביחסו לה’, הוא הרגיש אפילו קטן יותר והפך לאדם עניו ביותר. מורשת זו, שגם כאשר אנחנו מקבלים גדלות, למרות כן מרגישים יותר ענווים, היא תכונה שהוטבעה בנו כירושה מאברהם אבינו, כי התכונות של האבות, הועברו אלינו.

מצד שני, נח, במידה מסוימת, הרגיש יותר חשוב על ידי שה’ בחר בו להיות נביא ושלוחו לעולם. הסתכלות חדשה במאמר חז”ל הוא כדלקמן: “יש שדרשו את זה לגנאי” – כלומר, אם נח היה בדורו של אברהם הוא היה מושפע מענוותו של אברהם והיה מחשיב את עצמו לכלום. אבל מכיוון שלא היה בדורו של אברהם, היו לו רגשות מסוימים של חשיבות עצמית.

למדנו מכך, שיש לנו יכולת מוטבעת שהורשה לנו מאברהם אבינו, שאנחנו יכולים לעלות לגבהים גדולים, ובמקביל להיות ענווים יותר. עם זאת, דיברתי עם אנשים רבים, ונראה להם כי זה די מאתגר לתפוס את הענווה הזאת – זה לא בא באופן אוטומטי. אבל לפחות אנחנו יודעים כי ניתנה לנו היכולת להצליח כירושה, אם ננסה, כי אנחנו צאצאי אברהם אבינו.