“וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה’ אֱלֹקֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ”  (דברים ח:י)

ישנן שתי מצוות בתורה בהן הברכה היא מצווה מדאורייתא. האחת היא ברכת התורה והשנייה ברכת המזון. המשך חכמה מציין שמברכים ברכת התורה קודם למעשה ואילו ברכת המזון רק לאחר מעשה האכילה. כדאי לציין שהגמרא אומרת שהיא קל וחומר שצריך גם לברך לפני שאוכלים, ובכל זאת זו רק מצווה מדרבנן לברך ברכה זו.

ישנם סיפורים רבים על אנשים שהיו חסרי כל במצבם הכלכלי, והם התפללו לה’ להושיעם. ה’ שלח להם עזרה בהשגחה פרטית אבל בשלב מסוים הם חושבים, “בסדר, תודה לקל על העזרה. אני יכול לקחת את זה מכאן והלאה!” הם חושבים שעכשיו יש להם את מה שצריך כדי להצליח באמצעות החוש העסקי הטבעי שלהם, והם מפנים עורף לה’. עם זאת, בלב ליבם, הם מבינים היטב שההשגחה הפרטית הכרחית מההתחלה ועד הסוף. ישנם תחומים אחרים שבהם ניכר כי אנחנו זקוקים תמיד להשגחה פרטית, ואי אפשר להצליח ללא עזרתו. הדוגמא המוחלטת לכך היא לימוד התורה. מי שמתחיל ללמוד סוגיה בגמרא, או משנה, או אפילו פסוק בחומש, הוא יכול לראות את המאמצים והקשיים שהיו לגדולי הרבנים כשניסו להבין את אוצרות התורה. עם זאת, כאשר אנו לומדים תורה, אנו יכולים לקוות להבין דברים שאולי לא הובנו עד עכשיו באותה דרך. אני חושב שכולנו מבינים שזה :יגעת ומצאת…” – אם אנו עמלים בתורה, ה’ יתן לנו אותה כמתנה.

כשאדם רוצה לאכול, אם הוא רעב, לחשוב על ה’ מראש הוא לא הישג גדול. אבל אחרי שהוא שבע ומלא (מעצמו), הוא מתקרב ל”ושכחת את ה’ אלוקיך.” (למעשה, אנשים רבים תמיד יברכו ברכה ראשונה, אך לעתים קרובות ישכחו לברך ברכה אחרונה). המשך חכמה מציין שהגמרא בערכין מציעה שכאשר כהן אוכל קרבן בבית המקדש, הוא לא היה צריך לברך ברכת המזון, וזאת מכיוון שהאכילה עצמה היא קיום מצווה חיובית. נראה שמטרת הברכה לאחר האכילה היא כדי להזכיר לנו שכל מה שיש לנו הוא מה’. הפסוק אומר “צדיק אוכל לשובע נפשו” (משלי יג:כה). נראה מוזר שאדם אוכל על מנת להשביע את “הנפש”! אפשר היה לחשוב שאכילה היא כדי לספק את הרעב הגופני של האדם. המשמעות היא שהצדיק מבין שהמטרה האמיתית של אכילה היא לגדול ברוחניות. בכך, לא מדובר בפעולה גופנית בלבד אלא בפעולה של עבודת ה’ עצמו. באמצעות רעיון זה עונה המשך חכמה על שאלתו. לפני שלומדים תורה, מאד שכיח שאנשים שוכחים שהבנת התורה היא מתנה מה’, ולא בגלל שאנחנו חכמים. לאחר האכילה אנו זקוקים לתזכורת להכיר בכך שרק מחסדי ה’ אנו זוכים לשובע.

יש אנשים שחושבים שיציאה לחופשה היא “חופש” ו”השבתה” מהדברים החשובים באמת וזה זמן להיות שקועים בעצמם. במציאות, ממש כמו באכילה, מטרת החופשה היא לרענן את עצמינו כדי לשרת את ה’, ביותר התלהבות.

שאלתי אדם שעובד בקירוב, “איך מותר לך לצאת לחופשה? חשוב על כל הנשמות שהולכות לאיבוד בזמן שאתה עושה מו”פ?!”  כדי להדגיש את הנקודה שלי, ספרתי לו שנאמר בשמו של הרב אלישיב, שהוא אמר לרב מאיר שוסטר ז”ל כשהיה באבילות, שהוא לא צריך לשבת כל שבעת ימי השבעה כי כלל ישראל זקוקים לעבודתו בכותל (שים לב שזו לא הייתה ההלכה בשורה התחתונה במקרה זה). כשלא הייתה לו תשובה, אמרתי לו, “הסיבה שאתה יוצא לחופשה היא בגלל שעבודה בלי נופש יהפוך אותך לילד משעמם.” למעשה, “החפץ חיים” אומר שנקבל שכר על יציאה לחופשה אם נעשה זאת מתוך מחשבה כזו.

אני רוצה לאחל לכולכם שיהיה לכם קיץ מהנה, ולהתרענן כדי שכולנו נוכל לעבוד את ה’ ביתר שאת ויתר עוז. הכי חשוב הוא שלא לשכוח להודות לה’ על התקופות הטובות שיש לנו, שמעוררות אותנו להמשיך קדימה, כמו אחרי ארוחה טעימה.