פעמים רבות, כשרב, משגיח, או מנהיג רוחני, מבחין כי אחד מהקהילה שלו לא מגיע לתפילה בבה”כ, הוא ישאל אותו “מה קורה שגורם לך להתרפות בתפילה בציבור?” ופעמים רבות, התגובה תהיה “עכשיו אני עסוק בעבודה, ואני פשוט לא יכול לוותר על הזמן. כשארגיע קצת, אני מתכוון לחזור להתפלל בבית הכנסת כמו שעשייתי לעבר”. באותו יום לאותו אדם אולי יבוא גבאי צדקה לבקש תרומה עבור איזה מטרה חשובה. ואותו אדם יכול לענות, “עכשיו, העסקים שלי ירודים, אבל כשהעסקים מרים, אשמח לעזור לך.” אנחנו, כצופים מבחוץ, שומעים את האיש הזה סותר את עצמו, באותו יום, על מצבו הנוכחי בעסקים שלו. על מישהו כזה, יש לייחס את הפסוק בפרשת השבוע “כִּי דוֹר תַּהפֻּכֹת הֵמָה …” (דור של היפוכים…) כלומר, התירוצים עוברים מקצה לקצה מבלי שהאדם אפילו ישים לב.

אני בעצמי תוהה מה האדם הזה חושב לעצמו? האם הוא רואה את הסתירה או לא? לי ברור כי בגלל הרצונות שלו, בכל מצב, הוא מפרש את המצב באופן שנוח לו ביותר באותו זמן. כפי שסיימנו את הימים הנוראים, כמה מאיתנו התחננו לה’ שהוא יברך אותנו בשנה טובה. אף על פי שהיינו רפים בשמירת המצוות, אנחנו טוענים שזה היה בגלל לוח הזמנים העמוס שלנו (אם רק היה לנו יותר זמן היינו עושים יותר בתחום של הרוחניות). חג הסוכות עומד לפנינו, וכעת, כאשר אנחנו צריכים להקדיש את התקופה הזאת לעלות ברוחניות, פתאום אנחנו מרגישים כל מיני “חובות” חברתיות ואומרים אל ה’ “כאשר לוח הזמנים שלי מתרוקן, אני אמצא מקום בו לבנות קשר איתך.”

אני מבקש מכם לקחת את הזמן ולהיות “תהפוכות” (אנשים שעושים את ההפך) ונאמר “למרות שיש לנו חובות, החובה אשר היא קבוע בסדר עדיפות הראשונה שלנו הוא לשמור את מצוות ה’ “. ואני מבטיח, כמו שחז”ל אומרים, שמי שמקצה את הזמן הפנוי שלו לעניינים רוחניים אכן יהיה להם יום טוב שמח, ומי שמתגבר על האתגר שאפילו כשעסוקים בעבודה להחזיק את שמירתם של מצוות ה’, ה’ יכיר במאמצם ויגמל להם על מה שהם מחשיבים כהקרבה.

יהי רצון שכולנו נזכה לקבל “פתקא טבא”