בשבוע שעבר קראנו את ה”תוכחה”, שבו ה’ מזהיר את כלל ישראל שאם הם לא מתנהגים כפי שהם צריכים, הם יקבלו את הקללות האמורות שם. רבותינו אומרים לנו שפרשה זו נקראת באופן מסורתי לפני ראש השנה עם הרעיון של “תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה” (מגילה לא:ב). ראיתי פעם שאלה פשוטה: “אם זה נכון, למה זה שפרשת נצבים תמיד נקראת כפרשה האחרונה של כל השנה, פרשת כי תבוא אמורה להיות הפרשה האחרונה?” למרות שאפשר לחשוב שאנחנו פשוט לא רוצים לחבר את הקללות לשנה החדשה, ייתכן שיש משמעות עמוקה יותר לכך.

חז”ל אומרים לנו כי אחרי שכלל ישראל שמעו את העונשים שהם עשויים לקבל, הם פחדו, חוורו פניהם, ותהו לעצמם “איך נוכל לשרוד?” משה רבינו הגיב “אתם נצבים היום” – אתם כולכם עדיין קיימים היום! המילים האלה העלו את רוחם והוכיחו להם שכלל ישראל יכולים להתמיד. ראיתי הסבר שאני רוצה לשתף איתכם. משה רבנו כלל את כל חלקי בני ישראל שהיו נוכחים באותה תקופה “רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם—וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.” (דברים כ”ט: ט-יא) זה אומר שלנו (כלל ישראל) יש את הכוח להתגבר על האויבים שלנו אם אנחנו באמת מתאחדים כקהילה. כדי להתמודד עם האתגר של לשוב בתשובה, אנחנו חייבים לגייס את עצמנו כיחידה אחת, לעשות תשובה גם ברמה האישית וגם ברמה הקהילתית. וזהו המפתח להצלחה שלנו.

רעיון אחד שמדגים את זה הוא מצוות שופר. למרות שמצווה זו היא חובה עבור כל יהודי, אנחנו בדרך כלל תוקעים בשופר על אותה הבימה שבה אנו קוראים את התורה לציבור. כך גם, התשובה שאנחנו עושים כציבור, מתקבלת הרבה יותר. במהלך עשרת ימי תשובה, כאשר כלל ישראל עושים תשובה, ה’ משתוקק ומחכה למחול ולסלוח לנו. על ידי חיזוק הקשר הקהילתי שלנו בתקופה הזאת, אנחנו עוזרים שגם התשובה האישית שלנו תתקבל בקלות רבה יותר.

נהוג לקבל על עצמינו איזה מצווה לשנה החדשה. אולי השנה, אנחנו צריכים לבחור משהו שיחזק את הציבור. אפשר להחליט להגיע בזמן לתפילה, ללמוד יותר זמן בבית המדרש או לעזור לקהילה על ידי לקיחת משימה על עצמינו שאף אחד אחר לא התנדב לעשות.

אל תעמד דום! לזוז!