עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר (שמות יב:כט)
…וְעַל דַּהֲווֹ חָדָן בְּשִׁעְבּוּדְהוֹן דְּיִשְרָאֵל לָקוּ אוּף (תרגום יונתן שמות יב:כט)
…ובעבור זה ששמחו על שעבודם של בני ישראל, לקו גם [הם] …

בואו נבין, מה כל כך בעייתי בשמחתם של שבויי מצרים? לא מצאנו שום רמז ששבויים אלו תרמו לשעבוד בני ישראל בכלל. אז מה עשו בכדי “לזכות” במכה שהקב”ה הנחיל להם? האם תחושת השמחה מצדיקה עונש חמור זה?

התורה מלמדת אותנו שיש לאדם דרכים רבות לצרף את עצמו למעשה הנעשה. לפעמים, על ידי שתיקתו, אדם מביע סוג של תמיכה או לכל הפחות אישור. גם כן מצאנו שאדם שיכול למחות בנעשה ואינו עושה זאת, נחשב כאילו עשה את המעשה בעצמו. מושגים אלה הם נגזרות של חובתינו העומדת תחת הכותרת “ערבות הדדית”. לנו אין רשות לשבת בשלוותינו הפרטית בלי לדאוג לנעשה ברמת הכלל, ומושג זה מוסבר ומובן.

רבינו בחיי (כד הקמח, ערך השמחה) לוקח הלאה את מושג הערבות. אם אני שמח במצוותו של חברי, שמחה זו גורמת למעשה להירשם גם לזכותי. הקב”ה מחשיב את שמחתי כהצהרת כוונות,- אילו הייתי במצב דומה, הייתי גם אני עושה את המצוה. אבל הרעיון ההפכי גם כן עולה מכאן. אם שמחתי בעבירתו של פלוני, גם רגש זה מעיד על כוונותי הנסתרות, וגם עבירה זו תיחשב לי כאילו עשיתי אותה בעצמי.

אנו  מבינים, אם כן,  למה שמחתם של שבויי מצרים היתה מספיקה בכדי להעניש אותם כמו את המצריים עצמם. הם שמחו בשעבוד בני ישראל ואף חשבו שאילולי האזיקים שעל ידיהם היו גם כן מרימים את השוט. ולכך מחשיבה התורה את מחשבותיהם כמעשים.

פעמים אנחנו רואים מצווה או מעשה חסד שפשוט נמצאים מעבר ליכולתינו. יש נטיה טבעית להצטדק ולחשוב שבאמת, העושה “מגזים”. מחשבה זו היא תוצאה של התגוננות מפני רגשות אשם על חוסר עשייתינו. אבל על פי פירושו של רבינו בחיי, רואים שמחשבה זו היא תביעה גדולה על עצמינו! לעומת זאת, אם נסתכל על המעשה ונביע את ההערצה המגיעה לו, אז ייחשב המעשה גם לזכותינו – אפילו שהוא מעבר ליכולתינו.

על פי רעיון זה, נראה, שבעצם אין גבול לאפשרויות שלנו להעניק טוב ולגמול חסד עם חבירינו.