וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ.

בפרשתינו, התורה מנחה אותנו בדיני מלחמה. איש שלאחרונה בנה בית, התארס עם אשה או נטע כרם, פטור מיציאה למלחמה, כי אם ימות, לא יוכל לשוב ולהגשים את חלומו. אבל התורה לא מסתפקת ברעיון הזה, אלא מוסיפה שהטרגדיה תתרחש כאשר “איש אחר יחנכנו”. איך קשורה עובדה זו לעניין ?

במבט ראשון, נראה שהקב”ה חס על בניו, ורוצה לאפשר לנוטר תאנה לזכות בפריה. אבל הרב זלמן סורוצקין מסביר את העניין ע”י התבוננות לתוך הנפש האנושית.

בעקידת יצחק, לאחר שיצחק אבינו פשט את צווארו וקיבל על עצמו למות על קידוש השם, השטן ניסה לשנות את נחישות-דעתו בנסיון אחרון. הוא התרה ביצחק שבמותו, יעבור כל רכושו לישמעאל. המדרש מראה לנו שבהיבט האנושי, לפעמים, העובדה שהאחר יקבל את פרי עמלי, היא מרה ממוות! הקנאה הזו, שהזולת יקבל את המגיע לי, היא עזה ביותר.

מעניין לזכור, שאפילו חייל זה, שפטור משירות קרבי בשל ארוסתו או כרמו, עדיין מחוייב בשירות ותורם את חלקו בעורף, הרבה מאחורי קו החזית. עמדה זו היא בדיוק ההיפך מקנאה, שהרי בתור חייל עורף, כל תפקידו הוא גיבוי בלבד. בקוראי מילים אלו, חשבתי על “המפלצת שבקרבינו”. חייל יכול להראות אצילות נפלאה – ולהתמודד מול אש האויב למען אחרים הנמצאים בעורף. אבל אותו חייל יכול לאבד את נחישותו אם הוא רק חושב על מי ש”יזכה” באופנוע שלו אם ימות בקרב.

פעמים מספר, היינו מוכנים למחול לזולת על עוולה כל שהיא. ואז, בהתערב היצר, אנחנו חושבים על “אי הצדק” שבמחילתנו. מחשבות אלו לא נובעות מחוש צדק מפותח, אלא הן פרי הקנאה, עץ ותיק ומפותל. הקנאה מסוגלת למנוע מאיתנו לבצע את המעשים הנכונים שיש בידינו לעשות. אבל אם נפעיל את שיקול הדעת הנכון, ונראה את עצמינו בתפקיד המשני, במקום המרכזי, נוכל להגיע להחלטות נכונות ואצילות, נזכה לתת מחילה גמורה, ולא נרשה לקנאה לעכור את צלילות דעתנו.