“וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י ה’ מְקַדִּשְׁכֶֽם” (שמות לא:יג)

“זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ” (פרשת יתרו)

“שמור אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, ה’ אֱלֹקֶיךָ” (פרשת ואתחנן)

המלים הראשונות של מצוות שבת בפרשתנו,”ואתה דבר”, קצת שונות. אין מקום אחר בתורה שבו פסוק מתחיל עם המילים האלו. החיד”א בנחל קדומים מסביר זאת תוך כדי תשובה לשאלה אחרת. אנו מוצאים הבדלים בין האופן בו מוזכרת מצוות שבת בלוחות הראשונות (פרשת יתרו) ובין האופן בו היא מוזכרת בלוחות השניות (פרשת ואתחנן). יש גם הבדל בין שני הלוחות במצווה של כיבוד אב ואם. החיד”א מסביר כדלקמן: ישנם שני צדדים של שבת. הראשון הוא המנוחה והיכולת לחדש את עצמינו, שהוא אכן אלוקי. השני הוא הצד הרוחני לחלוטין לקדש את עצמו בעבודת ה’ ולהפסיק מכל “עבודות” (מלאכות). הלוחות בפרשת יתרו משתמשים במילה “זכור” המתייחסת לצד הראשון של שבת, ובאתחנן משתמשים במילה “שמור”, המתייחסים לצד השני.

כשמשה רבינו היה במצרים, הוא רצה לעזור ליהודים לצאת מסבלם, וחז”ל מספרים לנו שהוא הלך לפרעה ואמר לו, “אם אתה לא נותן ליהודים יום חופש, הם יתמוטטו.” פרעה הסכים ואמר למשה לבחור יום שיקבע כיום המנוחה. משה בחר בשבת (לכן אנו אומרים בתפילות שבת “ישמח משה במתנת חלקו …”). לכן, משה רבנו קשור לשבת המנוחה ולא לשבת של איסור מלאכה. כשמדובר בבניין המשכן, שבנייתו אסורה בשבת, הייתה הנחיה מיוחדת למשה שהוא צריך לחזק את הצד השני של שבת (מלאכה). לכן ה’ אמר לו,”אתה דבר” – משה, אתה שמכיר את הצד הראשון, צריך גם לוודא שהצד השני של השבת יתקיים, והתורה ממשיכה עם אותן מילים המתארות את קיום השבת, “את שבתותי תשמרו”, עם הצד שני של שבת (מלאכה).

החיד”א ממשיך להסביר כי ישנם גם שתי רמות של מצוות כיבוד אב ואם. הטבעית – שאפילו הגויים מבינים – היא שהקשר עצמו בין הורה לילד יוצר אחריות. אך אפשר להתחבר באופן יותר עמוק וחזק, שדרכו מרגישים את הקשר בן הורה לילד ברמה נשגבה מאוד.

מישהו סיפר לי את הסיפור הבא. אביו דאג לכל צרכיו, הביא אותו לחדר, שוחח עם מוריו ופיקח על כל פעילויותיו. עם זאת, הוא נתן לילדו חופש ביטוי. ככל שחלפו השנים היחסים התעמקו, והאב מדי פעם היה נוסע מעל 100 ק”מ ללמוד עם בנו בישיבה. באחת הפגישות הללו אמר האב לבנו שהוא אוהב אותו. הבן אמר לי, שלמרות שהוא בטוח שהאב אמר לו הרבה פעמים שהוא אוהב אותו, פתאום התברר לו שאביו באמת אוהב אותו. למרות שהבן הזה כבר שמר את הלכות כיבוד אב, לאחר המפגש הזה מערכת היחסים שלהם העמיקה והוא כבד את אביו עם יותר רגש.

כאשר גאולת פורים נמצאת כבר מאחורינו, וגאולת הפסח רק 3 שבועות קדימה, עלינו גם להבין ולהרגיש בצורה הרבה יותר ברורה שה’ הוא לא רק אדוננו אלא גם אבינו. זה הזמן שנוכל להתחבר אליו ברמות גבוהות יותר, ולהעלות את עבודתינו אליו, כמו שאומרת הגמרא בשבת פח:א, “קיימו מה שקבלו כבר”, שמתוך אהבתם לה’ על הנס שעשה, קיבלו את התורה מחדש מתוך אהבה.