התורה, כשהיא מנחה אותנו על מצות ספירת העומר, דורשת מאיתנו לספור באופן מושלם. דרישה זו מרומזת במילה “תמימות”. המובן הפשוט של דרישה זו היא שהספירה חייבת להיות מושלמת, ולכן צריכה להתבצע כל יום. החטאה של אפילו יום אחד, לפי רוב הפוסקים, גורמת לבן אדם לוותר על ספירה בברכה מכיון שפגם את שלימות ספירתו. פן נוסף של שלימות זו הינו עבודת המידות שאנחנו עושים בימי הספירה. אנחנו מנסים לשמור על מצבינו הרוחני ולעלות במעלות הרוחניות ב”שלימות”, כלומר בלי לפספס אף אחד.

כשבעל מלאכה מלמד תלמיד את מלאכתו, סביר שיראה לתלמיד את הכלי הגמור, בכדי לתת לתלמיד רעיון לאיזה תוצאה סופית הוא שואף להגיע. רק לאחר מכן, הוא יסביר לו שלב לאחר שלב איך עושים. ללא התמונה המקדימה, סיכוייו של התלמיד לטעות ולהכין משהו שגוי גדולים יותר.

המדרש שואל, מתי השבועות הם תמימות ? כשאדם עושה רצון ד’. האדמו”ר מבעלז מסביר את המדרש כדלהלן: כשהוציא אותנו ממצרים, הקב”ה הרים אותנו למצב רוחני גבוה מאוד. כשאדם מגשים את הפוטנציאל שלו ועולה לפסגת הרוחניות שלו – זהו קיום של רצון ד’. כשאנחנו מסיבים סביב שלחן הסדר בליל פסח, שלחן רחב עם הרבה דעות כולם מאוחדים על ידי הרצון להשתתף בסדר פסח, אז אנחנו גדלים במדרגת האמונה שלנו. ומדרגה רמה זו, שניתנה לנו במתנה בליל הסדר, היא המדרגה שאנחנו נידרשים להשיג על ידי עבודתינו בימי הספירה. וכדי להרגיע את חששותינו שלא נוכל להשיג “תמימות” – הקב”ה נתן לנו תמונה מקדימה של התוצאה הסופית, בדיוק כמו הבעל מלאכה, בכדי לדרבן אותנו ולהראות לנו שהדבר אפשרי.

כשיש תחרות, כל המשתתפים מתחילים באותו זמן ומסיימים בזמנים שונים. לא כן הדבר בכלל ישראל, שכולנו יוצאים מנקודת ההתחלה של פסח, ועל אף שכל אחד “רץ” את תחרותו לבד, כולנו מסיימים ביחד בהר סיני, בחג מתן תורה “כאיש אחד בלב אחד”. ואפילו שכולם רצים בנפרד, כולם מנצחים ביחד.