כאשר חז”ל דנים על מצוות שמיטה, הם מציינים שהיא ניתנה בהר סיני, ומסבירים שכמו כן, כל המצוות ניתנו בהר סיני. השאלה היא, מה מיוחד במצוות שמיטה שהביאה את חז”ל למסקנה שהמצווה הזו ניתנה בהר סיני, ומשם להמשיך ולאמר שכל המצוות ניתנו גם הן בהר סיני?

כמו כן רש”י בתחילת פרשת משפטים שואל למה כתוב “ואלה המשפטים” עם “ו” ומפרש: “כל מקום שנאמר ‘אלה’ פסל את הראשונים, ‘ואלה’ מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני”

ושאלה נוספת: למה צריכים חז”ל ללמוד אותו מושג פעמים, שכמו שמצווה אחת ניתנה בסיני, כך כל המצוות ניתנו בסיני?

אלו שמכירים את המערכת השיפוטית באמריקה מודעים שכנקודת התחלה הם הכניסו כמה חוקי יסוד, ובמשך הזמן שונו ותוקנו כדי שיתאימו למצבם הנוכחי של האזרחים. היה ברור שהתיקונים הללו לא ממש נכללו בכוונתם של מייסדי מערכת הדינים (הקונסטיטוציה) האמריקאית. ובכל זאת, מבינים שעליהם לשמור על כך שהתוספות והתיקונים יהיו לפי רוח כוונות המייסדים.

אולי היינו חושבים שגם הלכות שמיטה דומים לאופן זה – משה רבנו קבל את רעיון השמיטה בהר סיני, אבל לא מימשו את ההלכות עד אחרי 61 שנים – אחרי שבני ישראל כבר היו בארץ ישראל עשרים שנה (14 של כיבוש ועוד 6 שנים עד השמיטה הראשונה) ורק אז הוסיפו כל הפרטים. אבל חז”ל אומרים לנו שזה לא נכון, אלא שכל הדינים והפרטים של שמיטה ניתנו למשה בסיני. ומשם יכולים לומר בלי ספק שפרטי כל המצוות לא נוצרו ‘בדרך’ אלא גם ניתנו מהקב”ה בהר סיני.

בפרשת משפטים אפשר גם לטעות אבל בכיוון ההפוך: אנחנו עלולים לחשוב שהמשפטים עצמם עם המורכבויות שלהם הומצאו ע”י בשר ודם שיכוללחזות מצבים שונים שבין אדם לחברו. אם כן, אולי משה רבנו המציא את המשפטים האלו? לכן חז”ל ספרו לנו בפרשת משפטים שכמו שעשרת הדברות נתנו בסיני, כך גם כל ההלכות שבין אדם לחברו נתנו בסיני.

חג השבועות מתקרב, והמילים “נעשה ונשמע” ניצבים בחזית תודעתינו. אנו חייבים להמשיך את האמונה העזה שלנו, שכל המצוות, מהמשפטים הברורים ביותר שבין אדם לחבירו ועד החוקים המופלאים והמורכבים של שמיטה, כולם נשגבים וניתנו לנו מהקב”ה בהר סיני, ואנחנו מחזקים ומחדשים את קבלת כל המצוות שניתנו לנו.