ישנה סתירה לגבי תפקוד הגוף שלנו שרובינו מכירים. לפעמים, אדם מנסה למצוא תנוחה נוחה וזמן קצר לאחר מכן נאלץ לשנות תנוחה כי היא כבר לא נוחה, אפילו שלא עשה כלום. מאידך גיסא, לפעמים אדם קם בבוקר ומוצא שיש כאב כלשהוא ביד או ברגל ואפילו שכואב להזיז, הדרך היחידה להפטר מהכאב היא להזיז. לסיכום, לפעמים חוסר תזוזה מביא כאב ולפעמים תזוזה מביאה כאב ולפעמים תנוחה אחידה מקילה על הכאב ולפעמים בדיוק ההיפך תנועות נמרצות משככות אותו.

בני ישראל נשלחו לגלות כדי לתקן הנהגות מסויימות. תיקונים אלו התבצעו כתגובה לחסרונות שנתגלו בתרבויות הרווחות בארצות שגלו להם. אבל כל תיקון גובה מחיר. ובהמשך הזמן, תרבויות אלו גרמו לחסרונות אחרים והצריכו תיקונים אחרים.

כך, כמו האדם הישן, כל תנוחה רק הביאה הרווחה לזמן מועט, אבל לבסוף היה צורך בתיקון ושיפור, גם בתנוחה החדשה.

ואולי נוכל להבין פסוק בפרשתינו על ידי הקדמה זו.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי ה׳; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (בְּמִדְבַּר לג:ב)

השאלה המתבקשת היא כמובן סיבת הפיכת סדר המילים מוצאיהם ומסעיהם. והתשובה, על פי המקובלים ומובאת על ידי בעל החיד”א, היא שכל סיבת “מסעיהם” היתה להכניס קדושה למקומות מסויימים ו”מוצאיהם” היו בשביל להוציא טומאה ממקומות שהגיעו להם.

חז”ל מלמדים אותנו שמסע בני ישראל במדבר היה כעין הכנה לאומית לגלויות שנצטרך לעבור מאוחר יותר. וגם בגלויות אלו, ישנם ניצוצות קדושה שצריכים לאסוף וכוחות של טומאה שצריכים לתקן.

לפעמים נדמה לנו שהגלות היא ללא סוף. אבל נוכל לשאוב חיזוק מהרעיון שבעצם כל תחנה היא תחנה אחת קרובה יותר לעולם מתוקן יותר. ונתברך בברכה שתהדהד בבתי כנסיות השבוע, “חזק חזק ונתחזק”