בעל החיזקוני (31:2) מביא לתשומת ליבנו עובדה מעניינת. כשהתורה מציגה לנו את שני בעלי המלאכה של המשכן, ישנו הבדל בין אופי ההצגה. בצלאל, מוצג עם ייחוס של שלשה דורות (בן אורי בן חור) לעומת אליאב, שמוצג רק עד אביו, אחיסמך. הסיבה לכך, אומר בעל החיזקוני, היא שהמשכן בא לכפר על חטא העגל. במעשה חטא העגל, באמצע כל הבלגן, עמד חור (סבא של בצלאל) והוכיח את המתפרעים שלא לאבד עשתונות ולא לתת למצב להתדרדר עד כדי עבודה זרה. כתגובה, רגמו אותו למוות. מכיון שבנין המשכן בא לכפר על חטא זה, מודגש שמו של חור בייחוס של בעלי המלאכה הממונים על עשיית המשכן.

כשלמדתי הערה זו של בעל החיזקוני, היא היתה תמוהה לי. בשגרה, אנחנו לא בדיוק מדגישים כל חיסרון או כל טעות שעשינו, אז למה כאן הפסוק דוקא מזכיר לנו שבחטא העגל רגמו למוות את אחד מגדולי הדור ? הרי בוודאי נכדו, בצלאל, לא היה קשור למעשה הזה כלל ! אבל במחשבה שניה, נראה לי שבעצם זוהי תשובה. חלק מעשיית תשובה היא מבט אמיץ ישירות מול העבירה – בלי מצמוצים – והסתכלות עמוקה על כל המשתמע מהעבירה, בכדי לשוב בתשובה גמורה ולכפר על החטא במלואו.

היינו יכולים לנסות לטייח את הרצח ולטעון שבעצם מדובר בשני מעשים נפרדים. אכן, חור נרצח ויום לאחר מכן, עבדו העם את עגל הזהב. אבל דרכה של תשובה היא לא הדרך השטחית. זה בעצם חידושו של בעל החיזקוני, שבכדי לשוב בתשובה שלימה, יש צורך בהבנה עמוקה של כל המעשים ברקע שאיפשרו את החטא ותרמו לעשייתו. על ידי הדגש, שנכדו של חור הוא זה שנקרא לבנין המשכן, בני ישראל מכפרים בעשייה זו על שני החטאים גם יחד.

אנחנו טועים, ולפעמים חוטאים. חשוב לזכור, כשמתייצבים אנו לתשובה, שתשובה היא לא רק חרטה וסליחה על עצם המעשה – אלא יש צורך בניתוח של כל המתרחש מסביב בכדי לבחון – האם ישנם “מטענים נלווים” שגם דורשים את תשומת ליבנו וכפרתינו.