נח קבל הנחיה שהבהמות שאינן טהורות יבואו אליו [בראשית ו:כ]. לעומת זאת, לגבי הבהמות הטהורות, נח מצווה לקחת אותם [בראשית ז:ב].

ר’ יעקב קמינצקי זצ”ל הבחין בהבדל זה ואף הקשה עליו. אם נח זכה שיבואו אליו הבהמות – אז למה לא שני הסוגים (טהורות ולא טהורות) ? (זה אפילו נשמע שיש לנח יותר חיבור עם הבהמות הלא טהורות- עובדה קצת מעליבה לגבי נח…).

במשך הימים הנוראים, בזמן מכירת הכיבודים, הגבאים המוכרים שמו דגש חזק על פרט אחד – חשוב יותר לקנות עליה או כיבוד מאשר לקבלם בחינם. עצם העובדה שאדם מוכן להשקיע כדי לקבל כיבוד כל שהוא, מוקירה ומעריכה את הכיבוד במדה מרובה.

מכיון שנח היה אמור להביא קרבן כדי להודות להקב”ה על הישרדותו, לא היה ראוי שהבהמות הראויות לקרבן היו מגיעות מאליהן. אלא, לא פחות חשוב מהקרבן עצמו, היה המאמץ של נח בהקרבתו. מאמץ זה התחיל מאיסוף הבהמות הטהורות לתוך התיבה. חשיבות מאמץ זה מתוארת על ידי חז”ל בפתגם הידוע “לפום צערא אגרא” או “כפי המאמץ כך הוא השכר”.

בהתבסס על רעיון זה, נוכל גם להבין איך נח הבין מעצמו שהוא היה אמור להביא קרבן להודות לד’ (הוא הרי לא נצטווה על כך). נח הבין שאם הבהמות הטהורות באות רק על ידי מאמץ, כנראה יש מצווה אותה הם אמורים לספק.

כשנפרק את הסוכות ונסתכל במבט לאחור על החג הנפלא אותו עברנו, נוקיר אותו דווקא בשל המאמץ שהשקענו בו. כנ”ל לגבי חנוכה- שכמעט נמצא על הפרק. ככל שנשקיע בו יותר, נעלה את רמת ההוקרה והערכה שנרכוש לגביו.

נראה לי שכלל זה תקף אפילו לגבי ימי החולין. אם נמקסם את מאמצינו, נצא עם ההערכה הכי גבוהה שרק נוכל.