מובא בחז”ל שכל בעלי המלאכה בירושלים היו משביתים את עבודתם לכבוד החקלאים העולים עם ביכוריהם בזמן שהם עברו בעיר. רבינו האלשיך שואל – מה מיוחד במצות ביכורים עד כדי כך שחז”ל הדגישו את החובה לכבד את עושיה (במחיר זמן מלאכה)?

בתור תשובה, האלשיך מצטט ממדרש בראשית רבה. המדרש דורש את המילים “בראשית ברא” במובן שבשביל מצות ביכורים (הנקראת “ראשית”) נברא העולם. הקדשת ה”ראשית” לקב”ה היא הצהרה של הכרת הטוב, ובמדרש זה, חז”ל קובעים כי יסוד עולמנו הוא הכרת הטוב.

בחיי היום יום, אנו חיים לפעמים בסתירה בין תובנה נכונה על החיים, לבין המעשה הנכון על פי התובנה הזאת. לדוגמא, אדם קם מוקדם בכדי להשכים לתפילה להתפלל, בין היתר, להצלחת עסקה מסויימת. באמצע התפילה, הפלאפון שלו מצלצל והוא רואה על הצג שהמתקשר הינו לא אחר מאשר שותפו לעסקה. מה עליו לעשות ? יש לו רצון עז לענות לשיחה. במה לבחור ? לענות לשיחה ולסגור את העסקה או להתעלם מהשיחה ולהמשיך להתפלל? זאת היא דוגמא מצויינת להרגשה שבכדי להצליח, על האדם, לקצר בחובותיו לקב”ה. או, בעצם, שפיכת אור על הפער בין הידע (רק הקב”ה מזמין ומסדר פרנסה) לבין המעשה (רצון לענות לשיחה כי זה חשוב מאד לעסקה).

ברצוני להוסיף על דבריו של רבינו האלשיך. לא מספיק שהחקלאי חייב להכיר בטוב שהקב”ה השפיע עליו על ידי הבאת הביכורים, אלא גם הסובבים אותו חייבים להכיר בכך. כשבעלי המלאכה שובתים ממלאכתם ונותנים כבוד למביאי הביכורים, הם מפנימים את חשיבותה של הכרת הטוב, ולא רק את הכרת הטוב של החקלאים, אלא גם הכרה פנימית של הטובות שמטיב הקב”ה להם עצמם.

עלינו גם להירתם למשימה חשובה זו. לא רק לתמוך ולכבד את אלו המכירים טובה לקב”ה, אלא גם לתפוס הזדמנות ולעיין בכל הטובות שמטיב הקב”ה לנו, על מנת להודות לו.