הגמרא במסכת יומא (פו:) מלמדת אותנו שתשובה אינה תמיד מביאה לנו את אותם תוצאות. החוטא במתכוין (במזיד) ושב מיראה תשובתו מועילה להחשיב את חטאו כמעשה שוגג. אבל, אומרת הגמרא, אותו אדם ואותו חטא, ששב מאהבה – מעשיו מעכשיו ייחשבו כזכויות. המושג מוכר, אבל ההגיון מאחריו תמוה – הרי בשני המקרים החוטא שב בפועל עד קצה יכולתו – מה פשר השוני הכל כך גדול בתועלת תשובתו ?

הבית הלוי מסביר את ההבדל בין שתי רמות התשובה מגמרא בכתובות. הגמרא בכתובות (עד) מביאה מקרה של אדם שקדש אשה על מנת שאין לה מומים או נדרים. אם לאחר שנשאה התברר שהיו לה מומים או נדרים, המקח הינו מקח טעות והקידושין בטלין. אבל בזה מחלקת הגמרא בין מומים ובין נדרים. אם לאחר הנישואים, התברר שיש מום, אפילו אם הלכה אח”כ לרופא והסיר את המום – בכל זאת הקידושין בטלו. אבל לגבי נדר הדין הוא שונה. אם הלכה לחכם והפיר לה את נדרה – הקידושין קיימים. הבה נשאל מה ההבדל – הרי גם החכם וגם הרופא החזירו את המצב להיכן שהיה אמור להיות – אז מה ההבדל בין המקרים ?!

הסברא היא שהרופא רק מרפא מכאן ולהבא, בכל זאת בזמן הקידושין היתה בעלת מום זה ועל פי התנאי לא חלו הקידושין. לעומת החכם שמפיר את הנדר. עם הפרת הנדר אז למפרע נחשב כאילו לא היה כלל. ומכיון שלא היה – לא היתה תחת התחייבותו של נדר בשעת קידושין ולכן חלו הקידושין.

טוב, מובן הענין שסוגים שונים של טיפול יכולים להשפיע ברמות שונות וככל שהתיקון יותר יסודי כך יימחקו ההשפעות של התקלה. אבל איך ייתכן להפוך תקלה לזכות ?

הרגשתי היא, שתהליך התשובה מאהבה כרוכה בחשבון נפש מעמיק ושקידה במחשבות של אהבת השם. אי לכך, החטא במזיד הוא בעצם המעשה שהביא את האדם להתחיל בתהליך זה שסופו נגמר בקרבה מחודשת בבוראו. ולכן נחשב כזכות. לעומת השב מיראה שכל תשובתו היא פרי של תהליך התגוננות מפני הפחד של העונש הצפוי לו על אותו חטא. אין בתהליך הזה בכדי להיזקף לזכותו אלא רק להפוך אותו לשוגג.

מתנתה הגדולה של תהליך התשובה היא אינה רק נקיון כפים ומצפון נקי, אלא קרבת הבורא באופן מוחשי ומיוחד. אכן, במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד!