כשיעקב אבינו רצה לפייס את אחיו על ידי מתנות – הוא עשה זאת בנדיבות רבה. התורה אפילו מעידה על תגובתו החיובית של עשיו למתנה. אם כך, תמוהה לנו מאוד התנהגותו של יעקב אבינו כשהגיע הזמן לשלוח את בניו חזרה מצריימה. במקום לשלוח מתנה גדולה ומכובדת (כפי שכבר ידע איך) הוא שולח “מעט צרי ומעט דבש” [בראשית מג:יא]. למה “התקמצן” יעקב אבינו במתנה – במיוחד כשחיי בנו עומדים על הפרק ?!

הספורנו מציע לנו תשובה לתמיהה זו על ידי מבט עמוק לתוך התפיסה האנושית. ישנם אנשים, מפרש הספורנו, שבהולים לצבור ממון. אצלם כמות זה הכל. האב טיפוס המאפיין של בהלה זו הוא עשיו. הוא מתגאה בפני יעקב “יש לי רב” [בראשית לג:ט] ואפילו נתפס לתוך האשלייה שיעקב יצר לו ע”י קבלת מתנותיו (שם רווח בין העדרים בכדי לנפח את כמות המתנה). בניגוד לעשיו החמדן,  הממונה על השבר במצרים הוא איש אשר מכונה “הנדיב”. אדם בעל הון עצמי – לא מתרשם מכמות. מתנה איכותית וקטנה היא היא הדרך הקולעת להרשים אדם שנקרא נדיב. למשנה למלך במצרים יעקב שולח מיני מגדים הראויים למלכות – כמות קטנה, אבל באיכות גבוהה מאוד.

אחת השאלות הכי נפוצות בחנוכה היא למה חיכו חשמונאים לשמן טהור, הרי “טומאה הותרה בציבור” ? בתשובה לשאלה, טמונה תובנה עמוקה לא רק להם, אלא גם לנו. מצווה היא לא רק כמותית  בקיומה ובתדירותה, אלא גם איכותית – ברמת ההשקעה והכוונה. החשמונאים הבינו שלא הקיום המהיר הוא השווה, אלא הקיום האיכותי.

המסר הזה עבר מדור לדור – שנקיים את מצוות החג כ”מהדרין מן המהדרין” לחשוב לא רק על כמותיות המצווה אלא גם על האיכות וההשקעה שאנו מכניסים בה.