“וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר ט:ז)

האור החיים הקדוש תוהה מה בדיוק שואלים האנשים האלו “למה נגרע?”, הלא הם בעצמם אמרו שהיו טמאי מת? הספורנו הניח שהם נטמאו כשקיימו מצוות הלווית המת, ועל הבסיס הזה הוא מסביר את שאלתם בדרך מאוד מעניינת. הרבה פעמים אדם מוצא את עצמו במצב קשה, שנגרם ע”י מצווה שהוא עשה. לדוגמא, מישהו הציע טרמפ למבוגר. החנה את מכוניתו מול ביתו של הישיש, כדי לעזור לו להגיע למכונית. אבל כשהוא חזר למכונית, מצא כי מישהו פגע ברכב שלו, וברח בלי אפילו להשאיר פתק. ואז הוא חשב “למה בזמן שהייתי עוסק במצווה זה קרה לי?” אנחנו כנראה מרגישים שכשעושים מצווה אנחנו מוגנים מפני כל מיני אסונות ומקרים רעים. הלא כתוב בקהלת (ח:ה) “שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע”!

ברמה הפשוטה, אפשר להבין שבאמת אין ערובה להגנה גורפת, אפילו כשעושים מצווה. אבל ברמה יותר מתוחכמת, אנו תוהים למה הקב”ה עשה לנו משהו שלילי כשאנו עסוקים במעשה חיובי? וזה בעצמו נסיון שאנשים צריכים לעמוד מולו. אנשים רבים מרגיעים את עצמם ע”י אמירת “יש טוב מוסתר בזה” ומאמינים ש”מעז יצא מתוק”.

אבל האנשים האלו במדבר, אחרי חשבון הנפש, עדיין לא הצליחו להבין איך יצא משהו טוב מזה שהם נטמאו. ומזה הספורנו מסביר ששאלתם היתה “איך יכול להיות שעשיית מצווה יגרום לעבירה?” – לא שנגרם להם שאבדו משהו פיזי, אלא משהו רוחני.

שמתי לב שהספורנו קרא לכך שהם לא יכלו לקיים את המצווה בשם “עבירה”. היינו חושבים שהם פטורים לגמרי עקב נסיבות מעבר לשליטתם. עם זאת, נראה שדווקא חוסר יכולתם לקיים את המצווה של קרבן פסח הוא אסון גדול כמו לעבור על מצוות לא תעשה.

לדעתי, המשך הסיפור הוא חיזוק נורא לאנשים. בשל תחושת החסרון הגדול הזה, לא רק שזכו להביא קרבן פסח בפסח שני, אלא אפילו פרשה בתורה נוספה בזכותם! סוף סוף, שאלתם “למה נגרע” היתה נכונה: לא מפסידים כשעושים מצווה. אולי לא תראה את התועלת מיד, אבל אם אתה באמת מרגיש אובדן של מצווה, זה יכול להוליד השגים יותר נשגבים.