“יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם” (דברים א:יא)

מדרש רבה שם אות יג: “יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם, אָמַר רַבִּי אַחָא יְכוֹלִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ, רַבֵּנוּ משֶׁה, אָנוּ יֵשׁ בָּנוּ אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה מוֹכִיחֵנוּ וְקִבַּלְנוּ תּוֹכְחוֹתֶיךָ, אֶלָּא שָׁתְקוּ, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר כָּכֶם, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בָּכֶם, מְקַבְּלִים תּוֹכָחוֹת וְשׁוֹתְקִים”

יש סיפור ידוע על רב, כשהגיעו רק 9 אנשים למניין (לפני שהיו תקנות ממשלתיות להגביל את מספר האנשים), התלונן בפני קהילתו על חוסר נוכחותם. תשעת האנשים האזינו בסבלנות ואחרי שהרב סיים שאלו אותו, “למה הרב צועק עלינו? אנחנו אלה שנמצאים כאן!”

מספרים על השפת אמת שכשהיה צעיר הוא למד כל הלילה והתפלל כוותיקין, ואז הלך לישון. סבו, החידושי הרים, ראה את נכדו ישן בשעה שהיה צריך להיות ער, העיר אותו והוכיח אותו שהוא עצלן ולא קם בזמן הראוי, ועל חוסר הדבקות שלו בתפילה ובלימוד תורה בזמנים הנכונים. השפת אמת הקשיב לכל מילה בכוונה. האירוע הזה העיר גם את החברותא שלו, והוא שאל, “מדוע לא אמרת לסבא שלך שאתה לא אשם בכלל? התפללת ולמדת כמו שהיית צריך!” על כך ענה השפת אמת, “והייתי צריך להפסיד את פניני המוסר שסבי היה אומר לי??”

זה שונה מאוד מתגובת אדם רגיל, שכאשר גוערים בו, הוא מגן על עצמו או מחפש מישהו או משהו אחר להאשים במקומו. בתחילת פרשת השבוע משה רבנו הוכיח את כלל ישראל על חטאים שלא חטאו! כמעט כל אלה שעבדו לעגל הזהב כבר מתו. המדרש אומר לנו שזה נחשב לפעולה מופתית של כלל ישראל שהאזינו למוסר כשלא היו אשמים. זה דומה לסיפורו של השפת אמת, שהם הבינו שאת המוסר של משה רבינו שווה לשמוע, בין אם הם אשמים או לא. נכון שזה מסביר את ההתנהגות של בני ישראל, אבל למה משה נתן להם מוסר על חטא שהם לא חטאו?

ברצוני לענות על שאלה זו על סמך סיפור על החתם סופר ותלמידו. החתם סופר שמע שהתלמיד הזה עשה דברים לא מתאימים לתלמיד שלומד תורה. מיד קרא לו החתם סופר והוכיח אותו בהתבסס על האשמות הציבור. התלמיד התבונן בחתם סופר ואמר, “רבי, זה לא נכון! מעולם לא עשיתי את הדברים האלו!” החתם סופר החוויר וענה, “חס ושלום – מעולם לא חשדתי שעשית את הדברים האלו! אבל אם אנשים אומרים את הדברים האלו עליך, ברור שיש לך שמץ של המאפיין או הפעולה שמאשימים אותך, ועליך לתקן את זה.”

אף על פי שהדור החדש הזה של כלל ישראל מעולם לא חטאו במדבר, משה רבנו הבין שיכול להיות שירשו היבט של חטא מהוריהם, ולכן המוסר היה עדיין כיאות.

בכל שנה בבין המצרים, בתשעת הימים, ובתשעה באב, אנו נזכרים שלמרות שלא חטאנו את החטא שגרם לחורבן בית המקדש, אם רק היינו מתקנים בעצמינו את העוולות שעשו אבותינו, בית המקדש היה נבנה מחדש. כשאנחנו מתבוננים בתשעת הימים ויושבים על הרצפה בתשעה באב, אנחנו לא רק מקוננים על המצוקה שבה אנו מוצאים את עצמנו בגלל חטאיהם של אחרים, אלא עלינו להבין שמדובר בחורבן אישי שלנו, שאנחנו ממשיכים להנציח. במיוחד השנה, כאשר אנו מוצאים את עצמנו מנוערים מבית הכנסת שלנו, אנו בהחלט לא יכולים להאשים את אבותינו. “התרחקות חברתית” שאנחנו לא יכולים להיות קרובים לאחרים, נראה לי שזה עשוי להיות עונש על התרחקותנו האישית מטרגדיות של חברים ומכרים. אם רק היינו מתקרבים לאחינו בלב ובנפש, על ידי חמלה רבה יותר כלפיהם, עד כדי שנחוש בכאבם, נוכל לזכות לחזור לבית המקדש, עם “קרבה חברותית”, במהרה בימינו.